משנת ארץ ישראל על משנה דמאי א׳

מהדורה: סדר זרעים, מאת שמואל ספראי וזאב ספראי, תל אביב. תשס"ח-תשע"ו

« משנת ארץ ישראל על משנה דמאי Preface 6 משנת ארץ ישראל על משנה דמאי ב׳:א׳ »

1 תמיד פתח ↗

אוֹ גַרְגִּיר, אוֹ אֶשְׁכּוֹל – מֵבִיא וְתוֹלֶה בָּהּ. אֲמַר רַבִּי אֶלְעָזָר בְּרַבִּי צָדוֹק: מַעֲשֶׂה הָיָה, וְנִמְנוּ עָלֶיהָ שְׁלֹשׁ מֵאוֹת כֹּהֲנִים לְפַנּוֹתָהּ. פָּרוֹכֶת – דִּתְנַן רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר מִשּׁוּם רַבִּי שִׁמְעוֹן הַסְּגָן: פָּרוֹכֶת עׇבְיָהּ טֶפַח, עַל שִׁבְעִים וּשְׁנַיִם נִימִין נֶאֱרֶגֶת, וְעַל כׇּל נִימָה וְנִימָה עֶשְׂרִים וְאַרְבָּעָה חוּטִין. אׇרְכָּהּ אַרְבָּעִים אַמָּה, וְרׇחְבָּהּ עֶשְׂרִים אַמָּה. וּמִשְּׁמוֹנִים וּשְׁתַּיִם רִיבּוֹא נַעֲשֵׂית, וּשְׁתַּיִם עוֹשִׂין בְּכׇל שָׁנָה וְשָׁנָה, וּשְׁלֹשׁ מֵאוֹת כֹּהֲנִים מַטְבִּילִין אוֹתָהּ. הֵחֵלּוּ מַעֲלִין בַּגְּזִירִין לְסַדֵּר אֶת הַמַּעֲרָכָה וְכוּ׳. חוּץ מִשֶּׁל זַיִת וּמִשֶּׁל גֶּפֶן וְכוּ׳. הָנֵי מַאי טַעְמָא? רַב פָּפָּא אָמַר: מִשּׁוּם דִּקְטִרִי. רַב אַחָא בַּר יַעֲקֹב אָמַר: מִשּׁוּם יִשּׁוּב דְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל. מֵיתִיבִי: ״עַל הָעֵצִים אֲשֶׁר עַל הָאֵשׁ״ – עֵצִים הַנִּתּוֹכִים לִהְיוֹת אֵשׁ, וּמַאי נִיהוּ? דּוּקְרֵי שַׁפּוּד דְּלָא קְטִרִי וְאָזְלִי מִקְּטַר מִתּוֹכוֹ! וְכִי כׇּל הָעֵצִים כְּשֵׁרִים לַמַּעֲרָכָה הֵן? כׇּל הָעֵצִים כְּשֵׁרִים, חוּץ מִן זַיִת וְגֶפֶן. אֲבָל בְּאֵלּוּ הָיוּ רְגִילִין: בְּמֻרְבִּיּוֹת שֶׁל תְּאֵנָה, וְשֶׁל אֱגוֹז, וְשֶׁל עֵץ שֶׁמֶן. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר מוֹסִיף אַף שֶׁל מַיִישׁ, וְשֶׁל אַלּוֹן, וְשֶׁל דֶּקֶל, וְשֶׁל חָרוּב, וְשֶׁל שִׁקְמָה. בִּשְׁלָמָא לְמַאן דְּאָמַר מִשּׁוּם דִּקְטִרִי, בְּהָא קָמִיפַּלְגִי: דְּמָר סָבַר: אַף עַל גַּב דְּלָא קְטִרִי מִגַּוַּאי, כֵּיוָן דִּקְטִרִי מִבָּרַאי – לָא מַיְיתִינַן. וּמָר סָבַר: כֵּיוָן דְּלָא קְטִרִי מִגַּוַּאי, אַף עַל גַּב דְּמִבָּרַאי קְטִרִי – מַיְיתִינַן. אֶלָּא לְמַאן דְּאָמַר מִשּׁוּם יִשּׁוּב דְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל: דֶּקֶל מִי לֵית בֵּיהּ מִשּׁוּם יִשּׁוּב דְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל? אָמַר לָךְ: וְלִיטַעְמָיךְ: תְּאֵנָה לֵית בָּהּ מִשּׁוּם יִשּׁוּב דְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל?! אֶלָּא מַאי אִית לָךְ לְמֵימַר? בִּתְאֵנָה דְּלָא עֲבִדָא פֵּירָא, דֶּקֶל נָמֵי – בִּדְלָא עָבֵיד פֵּירָא. וּמִי אִיכָּא תְּאֵנָה דְּלָא עָבְדָא פֵּירָא? אִין, כִּדְרַחֲבָה. דְּאָמַר רַחֲבָה: מַיְיתִי תְּאֵינֵי חִיוָּרָתָא, וְשָׁיְיפִי לְהוּ בְּחַבְלָא דְּצַבְתָּא דִּסְרִיךְ עֲלֵיהּ בִּזְרָא, וְקָבְרִי הֵיכָא דְּמַסֵּיק יַמָּא שִׂירְטוֹן, קוֹרָה – עָבְדָא, פֵּירֵי – לָא עָבְדָא, וּתְלָת בְּרִיכֵי מִינַּיְיהוּ לָא מַחְזְקָה לְהוּ גַּמְלָא. סִידֵּר אֶת הַמַּעֲרָכָה גְּדוֹלָה וְכוּ׳. מַאי טַעְמָא? רַב הוּנָא וְרַב חִסְדָּא. חַד אָמַר: כְּדֵי שֶׁתְּהֵא הָרוּחַ מְנַשֶּׁבֶת בָּהּ, וְחַד אָמַר: כְּדֵי שֶׁיְּהוּ מַצִּיתִין הָאֲלִיתָא מִשָּׁם. מֵיתִיבִי: רֶיוַח הָיָה בָּהֶן בֵּין הַגְּזִירִין, שֶׁהָיוּ מַצִּיתִין הָאֲלִיתָא מִשָּׁם. אָמַר לָךְ, מְקוֹמוֹת מְקוֹמוֹת עָבְדִי. הֲדַרַן עֲלָךְ רָאוּהוּ אֶחָיו אָמַר לָהֶן הַמְמוּנֶּה בּוֹאוּ וְהָפִיסוּ: מִי הַשּׁוֹחֵט, וּמִי הַזּוֹרֵק, מִי מְדַשֵּׁן מִזְבֵּחַ הַפְּנִימִי, מִי מְדַשֵּׁן אֶת הַמְּנוֹרָה, מִי מַעֲלֶה אֵבָרִים לַכֶּבֶשׁ. הָרֹאשׁ וְהָרֶגֶל שֶׁל יָמִין, וּשְׁתֵּי הַיָּדַיִם, הָעוֹקֶץ וְהָרֶגֶל שֶׁל שְׂמֹאל, הֶחָזֶה וְהַגֵּרָה, וּשְׁתֵּי דְפָנוֹת, הַקְּרָבַיִים, וְהַסּוֹלֶת, וְהַחֲבִיתִּין וְהַיַּיִן. הֵפִיסוּ, זָכָה מִי שֶׁזָּכָה. אָמַר לָהֶן: צְאוּ וּרְאוּ אִם הִגִּיעַ זְמַן שְׁחִיטָה. אִם הִגִּיעַ, הָרוֹאֶה אוֹמֵר: ״בַּרְקַאי״. מַתְיָא בֶּן שְׁמוּאֵל אוֹמֵר: הֵאִיר פְּנֵי כׇּל הַמִּזְרָח עַד שֶׁהוּא בְּחֶבְרוֹן? וְהוּא אוֹמֵר: ״הֵן״. אָמַר לָהֶן: צְאוּ וְהָבִיאוּ לִי, וְהוֹצִיאוּ טָלֶה מִלִּשְׁכַּת הַטְּלָאִים. וַהֲרֵי לִשְׁכַּת הַטְּלָאִים נְתוּנָה בְּמִקְצוֹעַ צְפוֹנִית מַעֲרָבִית. אַרְבַּע לְשָׁכוֹת הָיוּ שָׁם: אַחַת – לִשְׁכַּת הַטְּלָאִים, וְאַחַת – לִשְׁכַּת הַחוֹתָמוֹת, וְאַחַת – לִשְׁכַּת בֵּית הַמּוֹקֵד, וְאַחַת – לִשְׁכָּה שֶׁעוֹשִׂין בָּהּ לֶחֶם הַפָּנִים. נִכְנְסוּ לְלִשְׁכַּת הַכֵּלִים, הוֹצִיאוּ מִשָּׁם תִּשְׁעִים וּשְׁלֹשָׁה כְּלֵי כֶסֶף וּכְלֵי זָהָב, הִשְׁקוּ אֶת הַתָּמִיד בַּכּוֹס

1 עבודה זרה פתח ↗

בְּנוֹת שׁוּחַ — אָמַר רַבָּה בַּר בַּר חָנָה אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: תְּאֵינֵי חִיוָּרָאתָא. וּפְטוֹטָרוֹת — אָמַר רַבָּה בַּר בַּר חָנָה אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: בִּפְטוֹטְרוֹתֵיהֶן שָׁנוּ.

1 תלמוד ירושלמי דמאי פתח ↗

הלכה: אָמַר רִבִּי יוֹחָנָן לְפִי שֶׁרוֹב הַמִּינִין הַלָּלוּ אֵין בָּאִין אֶלָּא מִן הַהֶבְקֵר לְפִיכָךְ מָנוּ אוֹתָן חֲכָמִים. רִבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ אָמַר לֹא שָׁנוּ אֶלָּא דְּמַאי אֲבָל וַדָּאִין חַיָיבִין. רִבִּי יוֹחָנָן אָמַר לָא שַׁנְיָיא בֵּין דְּמַאי בֵּין וַדַּאי פְּטוּרִין. וְקַשְׁיָא עַל דְּרִבִּי יוֹחָנָן. לֹא שָׁנוּ אֶלָּא דְּמַאי הָא וַדַּאי חַיָיבִין. אָמַר רִבִּי לָא לְפִי שֶׁבְּכָל מָקוֹם וּמָקוֹם לֹא חָשִׁיב אֶלָּא דְּמַאי וְהָכָא לֹא אֲתִינָן אֶלָּא וַדַּאי. מַתְנִיתָא מְסַיְיעָא לְרִבִּי יוֹחָנָן מִגְּזִיב וּלְהַלָּן פָּטוּר מִן הַדְּמַאי. שַׁנְיָיא הִיא מִגְּזִיב לְהַלָּן בֵּין דְּמַאי בֵּין וַדַּאי. אוּף הָכָא לָא שַׁנְיָיא בֵּין דְּמַאי בֵּין וַדַּאי. מַתְנִיתָא פְלִיגָא עַל רִבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ. אִם הָיוּ נִשְׁמָרִין חַיָיבִין עִיקָּרָן לֹא מִן הַהֶבְקֵר הֵן בָּאִין. פָּתַר לָהּ אַחַר רוֹב מְשַׁמְּרִין. אִתָא חֲמֵי אִם רוֹב מְשַׁמְּרִין דִּבְרֵי הַכֹּל חַיָיבִין בֵּין דְּמַאי בֵּין וַדַּאי. אִם אֵין רוֹב מְשַׁמְּרִין דִּבְרֵי הַכֹּל פְּטוּרִין בֵּין דְּמַאי בֵּין וַדַּאי. מֶחֱצָה עַל מֶחֱצָה לֵית יָכִיל דְּתַנֵּינָן מֶחֱצָה עַל מֶחֱצָה דְמַאי. אָמַר רִבִּי זְעִירָא לֹא סוֹף דָּבָר הַקַּלִּים שֶׁבִּדְמַאי אֶלָּא אֲפִילוּ דְמַאי עַצְמוֹ. תַּנִּי נִכְנַס לְעִיר שֶׁרוּבָּהּ גּוֹיִם סָפֵק רוֹב מְשַׁמְּרִין סָפֵק אֵין רוֹב מְשַׁמְּרִין דִּבְרֵי הַכֹּל חַיָיבִין בֵּין דְּמַאי בֵּין וַדַּאי. נִכְנַס לְעִיר שֶׁרוּבָּהּ יִשְׂרָאֵל סָפֵק רוֹב מְשַׁמְּרִין סָפֵק אֵין רוֹב מְשַׁמְּרִין דִּבְרֵי הַכֹּל פְּטוּרִין בֵּין דְּמַאי בֵּין וַדַּאי. סָפֵק רוֹב גּוֹיִם סָפֵק רוֹב יִשְׂרָאֵל סָפֵק רוֹב מְשַׁמְּרִין סָפֵק אֵין רוֹב מְשַׁמְּרִין מַחְלוֹקֶת רִבִּי יוֹחָנָן וְרִבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ. אֵילּוּ הֵן הַשִּׁיתִים. רִבִּי שִׁמְעוֹן בְּרֵיהּ דְּרִבִּי אַבַּי אָמַר. אֵילּוּ שֶׁהֵן יוֹצְאוֹת מִתַּחַת הֶעָלִין. הַבְּכִרוֹת וְהַמְּסוּיָיפוֹת הֲרֵי אֵילּוּ פְּטוּרוֹת. וְאֵילּוּ הֵן הַבְּכִירוֹת עַד שֶׁלֹּא הוֹשִׁיב שׁוֹמֵר. וּבְשׁוֹמֵר הַדָּבָר תָּלוּי. אָמַר רִבִּי יוֹסֵי בְּשֶׁאֵין בָּהּ כְּדֵי טַפֵּילַת שׁוֹמֵר. אֵילּוּ הֵן הַמְּסוּיָיפוֹת מִשֶּׁיְּקַפְּלוּ הַמִּקְצוֹעוֹת. רִבִּי לְעַיי אָמַר מִשּׁוּם רִבִּי לִיעֶזֶר הַבְּכִירוֹת הֲרֵי אֵילּוּ חַיָיבוֹת מִפְּנֵי שֶׁהֵן בְּחֶזְקַת מִשְׁתַּמְּרוֹת. רִבִּי יוֹסֵי בֵּין חַלְפוּתָא אָמַר הַשִּׁיתִין שֶׁבְּצִיפֹּרִין הֲרֵי אֵילּוּ חַיָיבוֹת מִפְּנֵי שֶׁהֵן בְּחֶזְקַת מִשְׁתַּמְּרוֹת. נִסְתַּיְיפוּ הַתְּאֵנִים וְהוּא מְשַׁמֵּר שָׂדֵהוּ מִפְּנֵי עֲנָבִים. עֲנָבִים וְהוּא מְשַׁמֵּר שָׂדֵהוּ מִפְּנֵי הַיֶּרֶק אִם נִכְנַס הוּא הַפּוֹעֵל וּבַעַל הַבַּיִת מַקְפִּיד עָלָיו אֲסוּרוֹת מִשּׁוּם גֶּזֶל. עוּלָּא בַּר יִשְׁמָעֵאל בְּשֵׁם רִבִּי יוֹחָנָן רִבִּי וְרִבִּי יוֹסֵי בֵּי רִבִּי יְהוּדָה נִכְנְסוּ לוֹכַל בִּמְסוּיָיפוֹת וְצָוַוח בָּהֶן הַשּׁוֹמֵר וּמָשַׁךְ רִבִּי יוֹסֵי בֵּי רִבִּי יוּדָה אֶת יָדָיו. אָמַר לוֹ רִבִּי אֲכוֹל שֶׁכְּבָר נִתְיָיאֲשׁוּ הַבְּעָלִים מֵהֶן. רִבִּי יוֹחָנָן בְּעֵי צָוַוח וְאַתְּ אָמַר הָכֵן. אָמַר רִבִּי יוֹנָה יְאוּת הוּא מַקְשֵּׁי. וְהָא מַתְנִיתָא פְלִיגָא הַסִּיאָה וְהָאֵזוֹב וְהַקּוּרְנִית שֶׁבְּחָצֵר אִם הָיוּ נִשְׁמָרִין חַיָיבִין. הָא בְּגִינָּה אֲפִילוּ נִישְׁמָרִין פְּטוּרִין. תַּמָּן יָכוֹל הוּא לוֹמַר לוֹ הֲרֵי כָל הָעוֹלָם כּוּלּוֹ לְפָנֶיךָ בְּרַם הָכָא כַּלְכָּלָה אַחַת הִיא וַאֲנִי מְשַׁמְּרָהּ לְבַעַל מְלַאכְתִּי. תַּנִּי רִבִּי יוֹסֵי בֵּי רִבִּי יוּדָה הַנּוֹבְלוֹת הַנִּמְכָּרוֹת עִם הַתְּמָרִים הֲרֵי אֵלּוּ פְטוּרוֹת. מַה שְׁתֵּי קוּפּוֹת זוּ בְצַד זוּ אוֹ זוּ עַל גַּבֵּי זוּ וְלָא שַׁנְיָיא הִיא זוּ בְצַד זוּ הִיא זוּ עַל גַּבֵּי זוּ. אֶלָּא כִּי נָן קַיָימִין בִּמְעֹרָבוֹת בְּשֶׁהִטִּילוּ שְׂאוֹר אוֹ בְּשֶׁלֹּא הִטִּילוּ שְׂאוֹר. רִבִּי מָנָא אָמַר בְּשֶׁהִטִּילוּ שְׂאוֹר אֲנָן קַיָימִין. אִם בְּשֶׁהִטִּילוּ שְׂאוֹר בִּפְנֵי עַצְמָן יְהוּ חַיָיבוֹת. לֵית יָכִיל דְּאָמַר רִבִּי יוֹחָנָן מִפְּנֵי שֶׁרוֹב הַמִּינִין הָאֵילּוּ אֵינָן בָּאִין אֶלָּא מִן הַהֶבְקֵר לְפִיכָךְ מָנוּ אוֹתָן חֲכָמִים. רִבִּי חֲנִינָא אָמַר בְּשֶׁלֹּא הִטִּילוּ שְׂאוֹר אֲנָן קַיָימִין. אִם בְּשֶׁלֹּא הִטִּילוּ שְׂאוֹר אֲנָן קַיָימִין אֲפִילוּ בִּמְעוֹרָבוֹת יְהוֹ פְטוּרוֹת. לֵית יָכִיל דְּתַנִּי רִבִּי יִשְׁמָעֵאל בֵּי רִבִּי יוֹסֵי אָמַר מִשּׁוּם אָבִיו אֶשְׁכּוֹל שֶׁבִּיכֵּר בּוֹ גַּרְגִּר יְחִידִי כּוּלּוֹ חִיבּוּר לְמַעְשְׂרוֹת. רִבִּי יוֹסֵי בֵּי רִבִּי בּוּן אָמַר רִבִּי זְעִירָא וְרִבִּי הִילָא חַד אָמַר כְּהָדֵין וְחַד אָמַר כְּהָדֵין. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים לֹא כְדִבְרֵי זֶה וְלֹא כְדִבְרֵי זֶה אֶלָּא אֶת שֶׁהִטִּילוּ שְׂאוֹר חַיָיבוֹת וְאֶת שֶׁלֹּא הִטִּילוּ שְׂאוֹר פְּטוּרוֹת.

2 משנה תורה, הלכות מעשר שני ונטע רבעי פתח ↗

אֲבָל לֹא יִתֵּן הַמָּעוֹת לִפְדּוֹת לִבְנוֹ וּלְבִתּוֹ הַקְּטַנִּים וּלְעַבְדּוֹ וְשִׁפְחָתוֹ הַכְּנַעֲנִים מִפְּנֵי שֶׁיָּדָן כְּיָדוֹ. נָתַן לְשִׁפְחָתוֹ הָעִבְרִיָּה אִם מַעֲשֵׂר שֵׁנִי זֶה מִדִּבְרֵיהֶם כְּגוֹן שֶׁהָיָה מֵעָצִיץ שֶׁאֵינוֹ נָקוּב דְּבָרָיו קַיָּמִין. שֶׁאָמָה הָעִבְרִיָּה קְטַנָּה הִיא וְאֵין הַקָּטָן זוֹכֶה לַאֲחֵרִים אֶלָּא בְּדָבָר שֶׁהוּא מִדִּבְרֵיהֶם:

2 תלמוד ירושלמי דמאי פתח ↗

תַּנִּי רִבִּי יוֹסֵי בֵּי רִבִּי יוּדָה הַנּוֹבְלוֹת הַנִּמְכָּרוֹת עִם הַתְּמָרִים הֲרֵי אֵלּוּ פְטוּרוֹת. מַה שְׁתֵּי קוּפּוֹת זוּ בְצַד זוּ אוֹ זוּ עַל גַּבֵּי זוּ וְלָא שַׁנְיָיא הִיא זוּ בְצַד זוּ הִיא זוּ עַל גַּבֵּי זוּ. אֶלָּא כִּי נָן קַיָימִין בִּמְעֹרָבוֹת בְּשֶׁהִטִּילוּ שְׂאוֹר אוֹ בְּשֶׁלֹּא הִטִּילוּ שְׂאוֹר. רִבִּי מָנָא אָמַר בְּשֶׁהִטִּילוּ שְׂאוֹר אֲנָן קַיָימִין. אִם בְּשֶׁהִטִּילוּ שְׂאוֹר בִּפְנֵי עַצְמָן יְהוּ חַיָיבוֹת. לֵית יָכִיל דְּאָמַר רִבִּי יוֹחָנָן מִפְּנֵי שֶׁרוֹב הַמִּינִין הָאֵילּוּ אֵינָן בָּאִין אֶלָּא מִן הַהֶבְקֵר לְפִיכָךְ מָנוּ אוֹתָן חֲכָמִים. רִבִּי חֲנִינָא אָמַר בְּשֶׁלֹּא הִטִּילוּ שְׂאוֹר אֲנָן קַיָימִין. אִם בְּשֶׁלֹּא הִטִּילוּ שְׂאוֹר אֲנָן קַיָימִין אֲפִילוּ בִּמְעוֹרָבוֹת יְהוֹ פְטוּרוֹת. לֵית יָכִיל דְּתַנִּי רִבִּי יִשְׁמָעֵאל בֵּי רִבִּי יוֹסֵי אָמַר מִשּׁוּם אָבִיו אֶשְׁכּוֹל שֶׁבִּיכֵּר בּוֹ גַּרְגִּר יְחִידִי כּוּלּוֹ חִיבּוּר לְמַעְשְׂרוֹת. רִבִּי יוֹסֵי בֵּי רִבִּי בּוּן אָמַר רִבִּי זְעִירָא וְרִבִּי הִילָא חַד אָמַר כְּהָדֵין וְחַד אָמַר כְּהָדֵין. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים לֹא כְדִבְרֵי זֶה וְלֹא כְדִבְרֵי זֶה אֶלָּא אֶת שֶׁהִטִּילוּ שְׂאוֹר חַיָיבוֹת וְאֶת שֶׁלֹּא הִטִּילוּ שְׂאוֹר פְּטוּרוֹת. וְהַגּוּפְנָן שָׁמֵירָה. מַה בֵּין בִּיהוּדָה בֵּין בַּגָּלִיל. מִן מַה דְמַתְלִין לָהּ מְתַל בְּגָלִילָא. שׁוֹמֵרָה שְׁמַר מָרָהּ מִן מְתַל לָךְ עִם תַּבְלָיָיא. הָדָא אָמְרָה בְּגָלִיל פָּטוּר וּבִיהוּדָה חַיָיב. כּוּסְבְּרָה כּוּסְבָּרָתָא. מַה בֵּין בִּיהוּדָה בֵּין בַּגָּלִיל. מִן מַה דְמַתְלִין לָהּ מְתַל בְּדְּרוֹמָה. כּוּסְבְּרָה כּוּסְבָּרָתָה מִן מְתַלִיךְ עִם תַּבְלָיָיא. הָדָא אָמְרָה בְּגָלִיל חַיֶיבֶת וּבִיהוּדָה פְטוּרָה. תַּנִּי אָמַר רִבִּי יוּדָה בָּרִאשׁוֹנָה הָיָה חוֹמֶץ שֶׁבִּיהוּדָה פָּטוּר מִן הַמַּעְשְׂרוֹת. שֶׁהָיוּ עוֹשִׂין יֵינָן בְּטָהֳרָה לִנְסָכִים וְלֹא הָיָה מַחְמִיץ וְהָיוּ מְבִיאִין מִן הַתֶּמֶד. וְעַכְשָׁיו שֶׁהַיַּיִן מַחְמִיץ חַיָיב. מֻחְלְפָה שִׁיטָּתֵיהּ דְּרִבִּי יוּדָה דְּתַנֵּינָן תַּמָּן הַמְּתַמֵּד וְנָתַן מַיִם בְּמִידָּה וּמָצָא כְדֵי מִידָּתוֹ פָּטוּר. וְרִבִּי יְהוּדָה מְחַיֵיב. וְכָא הוּא אָמַר הָכֵן. אָמַר רִבִּי לָא בָּרִאשׁוֹנָה הָיוּ עֲנָבִים מְרוּבּוֹת וְלֹא הָיוּ חַרְצָנִים חֲשׁוּבוֹת וְעַכְשָׁיו שֶׁאֵין עֲנָבִים מְרוּבּוֹת חַרְצָנִים חֲשׁוּבוֹת. רִבִּי הוּנָא אָמַר רִבִּי יִרְמְיָה בְּעִי לֵית הָדָא פְלִיגָא עַל רִבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ. וְיִרְבּוּ כָּל הָרִימִין עַל רִימֵי שִׁיקָמָא וְיִהְיוּ פְטוּרִין. אָמַר רִבִּי יוֹסֵי תִּיפְתָּר בְּמָקוֹם שֶׁרוֹב מְשַׁמְּרִין. רִבִּי יוֹסֵי בִּרְבִּי בְּעִי וְאֵין כָּל הָעוֹלָם כּוּלּוֹ לְפָנָיו וְיִרְבּוּ כָּל הָרִימִין שֶׁבָּעוֹלָם עַל רִימֵי אוֹתוֹ הַמָּקוֹם וְיִהְיוּ פְטוּרִין. משנה: הַדְּמַאי אֵין לוֹ חוֹמֶשׁ וְאֵין לוֹ בִּיעוּר וְנֶאֱכַל לְאוֹנָן וְנִכְנַס לִירוּשָׁלִַם וְיוֹצֵא וּמְאַבְּדִין אֶת מִיעוּטוֹ בַדְּרָכִים וְנוֹתְנוֹ לְעַם הָאָרֶץ וְאוֹכְלוֹ כְנֶגְדּוֹ וּמְחַלֵּל אוֹתוֹ כֶּסֶף עַל כֶּסֶף וּנְחוֹשֶׁת עַל נְחוֹשֶׁת כֶּסֶף עַל נְחוֹשֶׁת וּנְחוֹשֶׁת עַל הַפֵּירוֹת וּבִלְבַד שֶׁיַּחֲזוֹר וְיִפְדֶּה אֶת הַפֵּירוֹת דִּבְרֵי רִבִּי מֵאִיר. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים יֵעָלוּ הַפֵּירוֹת וְיֵאָכְלוּ בִּירוּשָׁלִַם. הלכה: לֹא כְּיוֹחָנָן כֹּהֵן גָּדוֹל הֶעֱבִיר הוֹדָיַית הַמַּעֲשֵׂר. הֶעֱבִירָן שֶׁלֹּא יִתְוַדּוּ. הָא לְבָעֵר צָרִיךְ לְבָעֵר וּבְוַדַּאי. אֲבָל בַּדְמַאי אֵינוֹ צָרִיךְ לְבָעֵר. תַּנִּי נֶאֱכַל בָּאֳנִינָה וְאֵינוֹ נֵאֱכַל בְּטוּמְאָה. מַה בֵּין אֳנִינָה וּמַה בֵּין טוּמְאָה. אָמַר רַב נַחְמָן טוּמְאָה מְצוּיָה אֳנִינָה אֵינָהּ מְצוּיָה. גָּזְרוּ עַל דָּבָר שֶׁהוּא מָצוּי וְלֹא גָזְרוּ עַל דָּבָר שֶׁאֵינוֹ מָצוּי. אָמַר רִבִּי יוֹסֵי אֲפִילוּ כְּסָפֵק טֵבֵל לֹא עָשׂוּ אוֹתוֹ. אִילּוּ בְּסָפֵק טֵבֵל נִיתְקַן מַחְמַת שֵׁנִי סָפֵק לֹא נִיתְקַן שֶׁמָּא אֵינוֹ אָסוּר לְאוֹנָן. בְּרַם הָכָא מוּתָּר לְאוֹנָן. תַּמָּן תַּנֵּינָן הַתְּרוּמָה וּתְרוּמַת מַעֲשֵׂר וּתְרוּמַת מַעֲשֵׂר שֶׁל דְּמַאי. וְהָכָא אַתְּ אָמַר הָכֵן. אָמַר רִבִּי זְעִירָא תַּמָּן תַּנֵּינָן תְּרוּמַת מַעֲשֵׂר שֶׁל דְּמַאי. בְּרַם הָכָא מַעֲשֵׂר שֵׁנִי שֶׁל דְּמַאי. אָמַר רִבִּי אִימִּי אֵין הַמִּשְׁנָה הַזֶּה יוֹצֵא יְדֵי תְּרוּמַת מַעֲשֵׂר שֶׁל דְּמַאי. מַהוּ כְדוֹן תַּמָּן רִבִּי מֵאִיר בְּרַם הָכָא רַבָּנִין. רִבִּי זְעִירָא אָמַר בְּשֵׁם רַבָּנִין בְּדִין הָיָה תְרוּמַת מַעֲשֵׂר שֶׁל דְּמַאי שֶׁלֹּא יַפְרִישׁ עָלֶיהָ חוֹמֶשׁ וְלָמָּה אָמְרוּ שֶׁיַּפְרִישׁ מִפְּנֵי גְדֵירָהּ שֶׁאִם אַתְּ אוֹמֵר לוֹ שֶׁלֹּא יַפְרִישׁ אַף הוּא אֵינוֹ נוֹהֵג בָּהּ בִּקְדּוּשָׁה. כְּדוֹן הָיָה מַעֲשֵׂר שֵׁנִי שֶׁל דְּמַאי שֶׁיַּפְרִישׁ עָלָיו חוֹמֶשׁ וְלָמָּה אָמַר שֶׁלֹּא יַפְרִישׁ מִפְּנֵי גְדֵירוֹ שֶׁאִם אוֹמֵר אַתְּ לוֹ שֶׁיַּפְרִישׁ אַף הוּא אֵינוֹ מַפְרִישׁ כָּל עִיקָּר. רִבִּי בּוּן בַּר חִיָיא בְּעָא קוֹמֵי רִבִּי לָא לָמָּה לִי דְמַאי אֲפִילוּ וַדַּאי. לָמָּה לִי מִיעוּט אֲפִילוּ רוֹב. וְלֹא כֵן תַּנִּי אֵין מְבִיאִין תְּרוּמָה מִן הַגּוֹרֶן לָעִיר וְלֹא מִן הַמִּדְבָּר לְיִישׁוּב אֶלָּא אִם כֵּן הָיְתָה בְמָקוֹם שֶׁהָיְתָה גְרָרָתָהּ מֵבִיאָהּ וְנוֹטֵל דָּמִים מִן הַשֶּׁבֶט. אָמַר לֵיהּ וְאֵינוֹ מִצְוָה לְהָשִׁיב אֲבֵידָה. אָמַר רִבִּי יוֹסֵי מִצְוָה הִוא לְהָשִׁיב אֲבֵידָה בִּדְבַר מוּעָט. וְאֵינוֹ מִצְוָה לְהָשִׁיב אֲבֵידָה בִּדְבַר מְרוּבָּה. וּבְוַדַּאי אֲבָל בִּדְמַאי אֵינוֹ מִצְוָה לְהָשִׁיב אֲבֵידָה. דְּתַנֵּינָן וּמְאַבְּדִין אֶת מִיעוּטוֹ בַדְּרָכִים. עַד כְּדוֹן בְּשֶׁאֵין בְּיָדוֹ מָעוֹת. הָיוּ בְיָדוֹ מָעוֹת רִבִּי נְיחוּמָי בְּרֵיהּ דְּרִבִּי חִיָיא בַּר בָּא אָמַר אַבָּא הָיוּ מָעוֹת בְּדִיסַקִּיָּא וְלֹא הָיָה מְחַלְלוֹ. אַתְיָא דְּרִבִּי חִיָיא בְּרִבִּי וָוא כְּרִבִּי זְעִירָא וּדְרִבִּי אָחָא כְּרִבִי אִמִּי. דְּבֵי רִבִּי יַנַּאי אָמְרֵי פָּחוֹת מֵאֹכֶל מוּתָּר לְאַבֵּד בְּפָרוּס אֲבָל בְּשָׁלֵם עַד כִּגְרוֹגֶרֶת. רִבִּי יוֹחָנָן בְּשֵם רִבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹצָדָק בְּשָׁלֵם עַד כִּגְרוֹגֶרֶת בְּפָרוּס אֲפִילוּ כַמָּה מוּתָּר. מַה פְלִיגִין. רִבִּי מָנָא אָמַר לֹא פְלִיגִין. דְּבֵי רִבִּי יַנַּאי אָמְרֵי פָּחוֹת מֵאוֹכֶל מוּתָּר לְאַבֵּד בְּפָרוּס אֲבָל בְּשָׁלֵם עַד כִּגְרוֹגֶרֶת. רִבִּי יוֹחָנָן אָמַר בְּשֵם רִבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹצָדָק בֵּין בְּפָרוּס בֵּין בְּשָׁלֵם עַד כִּגְרוֹגֶרֶת. רִבִּי הוֹשַׁעְיָא בְּעִי מָהוּ לְאַבֵּד כָּל שֶׁהוּא וּלְאַבֵּד. וְנוֹתְנוֹ לְעַם הָאָרֶץ לוֹכַל כְּנֶגְדּוֹ בִדְמַאי. הָא בְּוַדַּאי לֹא שֶׁאֵין מוֹסְרִין וַדַּאי לְעַם הָאָרֶץ. משנה: הַלּוֹקֵחַ לְזֶרַע וְלִבְהֵמָה קֶמַח לְעוֹרוֹת וְשֶׁמֶן לְנֵר שֶׁמֶן לָסוּךְ בּוֹ אֶת הַכֵּלִים פָּטוּר מִן הַדְּמַאי. מִן גְּזִיב וּלְהַלָּן פָּטוּר מִן הַדְּמַאי. חַלַּת עַם הָאָרֶץ וְהַמְּדוּמָע וְהַלָּקוּחַ בְּכֶסֶף מַעֲשֵׂר שְׁיָרֵי מְנָחוֹת פְּטוּרִין מִן הַדְּמַאי. וְשֶׁמֶן עָרֵב בֵּית שַׁמַּאי מְחַיְיבִין וּבֵית הִלֵּל פּוֹטְרִין. הלכה: מִכֵּיוָן שֶׁלְּקָחוֹ לְזֶרַע לֹא שַׁנְיָיא הִיא דָּבָר שֶׁזַּרְעוֹ כָלָה הִיא דָּבָר שֶׁאֵין זַרְעוֹ כָלָה. אָמַר רִבִּי יוֹחָנָן וְתַנִּי כֵּן לְקָחָן לְזֶרַע וְחִישֵּׁב עֲלֵיהֶן לַאֲכִילָה בָּאִין מַחֲשָׁבָה. לְקָחָן לַאֲכִילָה וְחִישֵּׁב עֲלֵיהֶן לְזֶרַע לֹא הַכֹּל מִמֶּנּוּ. תַּנִּי אֵין זוֹרְעִין טֵבֵל וְלֹא מְחַפִּין טֵבֵל אֲבָל מְחַפִּין עִם הַגּוֹי טֵבֵל. הַשֹּׁכֵחַ וְזָרַע טֵבֵל פָּטוּר שֶׁכְּבָר אָבַד. בַּדָּבָר שֶׁאֵין דַּרְכּוֹ לְהִתְלַקֵּט אֲבָל בַּדָּבָר שֶׁדַּרְכּוֹ לְהִתְלַקֵּט קוֹנְסִין אוֹתוֹ שֶׁיְּלַקֵּט אוֹתוֹ בְּלֹא צֶמַח. אֲבָל אִם צוֹמֵחַ נַעֲשֶׂה כַדָּבָר שֶׁאֵין דַּרְכּוֹ לְהִתְלַקֵּט. אָמְרוּ רִבִּי יוֹחָנָן כַּד הֲוָה אֲכַל אֲפִילוּ קוֹפָּד אֲפִילוּ בֵּיעָה הֲוָה מְתַקֵּן. אָמְרוּ לֵיהּ תַּלְמִידוֹי לֹא כֵן אִילְפָן רִבִּי עַשֵּׂר תְּעַשֵּׂר אֶת כָּל תְּבוּאַת זַרְעֶךָ. דּוּ חָשַׁשׁ לַמַּשְׁקִין שֶׁיֵּשׁ בָּהֶן. רִבִּי יִרְמְיָה שְׁלַח לְרִבִּי זְעִירָא חָדָא מְסָאנָא דִתְאֵנִים דְּלָא מְתַקְּנָא. וַהֲוָה רִבִּי יִרְמְיָה סְבַר מֵימָר מַה רִבִּי זְעִירָא מֵיכוּל דְּלָא מְתַקְּנָא. וַהֲוָה רִבִּי זְעִירָא סְבַר מֵימָר מַה אֵיפְשַׁר דְּרִבִּי יִרְמְיָה מְשַׁלְּחָה לִי מִילָּא דְּלָא מְתַקְּנָא. מַה בֵּין דֵּין לְדֵין אִיתַכְלָת טֵבֵל. לְמָחָר קָם עִימֵּיהּ אֲמַר לֵיהּ הַהִיא מְסָנָתָא דִּשְׁלַחְתְּ לִי אֶתְמֹל מְתַקְּנָא הֲוָת. אֲמַר לֵיהּ אָמְרִית מַה רִבִּי זְעִירָא מֵיכוּל מִילָּה דְּלָא מְיתַקְּנָה. אֲמַר לֵיהּ אוּף אֲנָא אָמְרִית כֵּן הֲוָה רִבִּי יִרְמְיָה מְשַׁלְּחָה לִי מִילָּה דְּלָא מְתַקְּנֵיהּ. רִבִּי אַבַּא בַּר זְמִינָא בְּשֵׁם רִבִּי זְעִירָא אָמַר אִין הֲווֹן קַדְמָּאֵי בְּנֵי מַלְאָכִים אֲנָן בְּנֵי נַשׁ. וְאִין הֲווֹן בְּנֵי נַשׁ אֲנָן חֲמֹרִין. אָמַר רִבִּי מָנָא בְּהַהִיא שַׁעֲתָא אָמְרִין אֲפִילוּ לַחֲמָרָתֵיהּ דְּרִבִּי פִינְחָס בֶּן יָאִיר לָא אִידְמִינָן. חֲמָרָתֵיהּ דְּרִבִּי פִינְחָס בֶּן יָאִיר גְּנָבוּנָהּ לִיסְטֵיֵי בְּלֵילִיָּא עָבְדָת טְמוּרָה גַבּוֹן תְּלָתָא יוֹמִין דְּלָא טַעֲמָא כְּלוּם. בָּתָר תְּלָתָה יוֹמִין אִיתְמַלְּכוּן מַחֲזָרָתָהּ לְמָרָהּ. אָמְרִין נִישְׁלְחִינָהּ לְמָרָהּ דְּלָא לִימוֹת לְגַבָּן וְתִיסְרִי מְעָרְתָא. אַפְקוּנָהּ. אָזְלַת וְקָמַת עַל תּוּרְעַת דְּמָרָהּ שׁוּרִיַית מְנַהֲקָה אֲמַר לוֹן פּוֹתְחוּן לַהֲדָא עֲלִיבְתָא דְּאִית לָהּ תְּלָתָא יוֹמִין דְּלָא טְעִימַת כְּלוּם. פָּתְחוּן לָהּ וַעֲלַת לָהּ. אֲמַר לוֹן יְהָבוּן לָהּ כְּלוּם תֵּיכוּל. יְהָבוּן קוֹמָהּ שְׂעָרִין וְלָא בְעִית מֵיכוּל. אָמְרוּ לֵיהּ רִבִּי לָא בְעִית מֵיכוּל. אֲמַר לוֹן מְתַקְּנָן אִינּוּן. אָמְרוּ לֵיהּ אִין. אֲמַר לוֹן וַאֲרֵימִיתֻן דְּמַיָין. אָמְרוּ לֵיהּ וְלֹא כֵן אִילְפָן רִבִּי הַלּוֹקֵחַ לְזֶרַע לִבְהֵמָה קֶמַח לְעוֹרוֹת שֶׁמֶן לְנֵר שֶׁמֶן לָסוּךְ בּוֹ אֶת הַכֵּלִים פָּטוּר מִן הַדְּמַאי. אֲמַר לוֹן מַה נֵיעֲבִיד לְהָדָא עֲלִיבְתָא דְּהִיא מַחְמְרָה עַל גַּרְמָהּ סַגִּין. וַאֲרִימוּן דְּמַיָין וָאָכְלָת.

3 תנא דבי אליהו רבה פתח ↗

ישמור אדם את עצמו שלא ירבה שחוק שיחה ותיפלות אין שחוק אלא גילוי עריות שנאמר בראשית לט ראו הביא לנו איש עברי לצחק בנו בא אלי לשכב עמי וגו' ואמרו שחוק וקלות ראש מרגילין את האדם לערוה ואין שחוק אלא ע"ז שנאמר שמות לב ויקומו לצחק ואין שחוק אלא שפיכת דמים שנאמר שמואל ב ב יקומו נא הנערים וישחקו לפנינו וגו' ואין שחוק אלא ליצנות שנאמר ישעיה כח ועתה אל תתלוצצו וגו' שהיו מתלוצצים על דין של גיהנם שנאמר ישעיה כח לכן שמעו דבר ה' אנשי לצון וגו' כי אמרתם כרתנו ברית את מות ועם שאול עשינו חוזה וגו'. לכך אמר הקב"ה לישראל בני אני הוא שישבתי תתקע"ד דורות קודם שנברא העולם ומיום שנברא העולם עד אותה השעה עד שדרשתי וחקרתי וצרפתי ובחנתי את כל דברי התורה כולה ומיום שבראתי את העולם וישבתי על כסא הכבוד שלי שליש היום אני קורא ושונה ושליש היום אני דן את הדין לכל העולם ושליש היום אני עושה צדקה ואני זן ומפרנס ומכלכל את כל העולם כולו ואת מעשי ידי שבראתי בעולם ואין לפני שחוק אלא שעה אחת בלבד. ואימתי יש לפני שחוק בשעה שעכו"ם אומרים בואו ונעשה עמו מלחמה ואומרים בכמה גבורים הוא בא עלינו יבא עלינו באלף אלפים גבורים בכמה פרשים בא עלינו באלף אלפי פרשים בכמה חרבות בא עלינו יבא עלינו באלף אלפים חרבות על אותו השעה אני משחק שנאמר תהלים ב למה רגשו גוים וגו' יושב בשמים ישחק וגו' אף במקום אחר יש לפניו שחוק ואינו שחוק ממש שנאמר שמות ל ויאמר ה' אל משה קח לך סמים נטף ושחלת וחלבנה וגו'. וחלבנה אינה נסרחת אלא אימתי יש שחוק ואינו שחוק ממש בשעה שפושעי ישראל מבקשים לבלעות את הכשרים שבהם שנאמר תהלים י זומם רשע לצדיק וגו' מה כתיב אחריו ה' ישחק לו כי ראה כי יבוא יומו אבל מצינו במקום אחר שנתחרט הקב"ה ביצה"ר שברא אותו ואומר מה שכר חדשתי ממנו ומה עשיתי שבראתי אותו בעולמי שנאמר קהלת י אם ישוך הנחש בלא לחש ואין יתרון לבעל הלשון באותה שעה נפתח להם פה לפושעי ישראל לבקש רחמים לקבלם בתשובה ולומר לפניו רבש"ע גלוי וידוע לפניך כי יצר הרע מגרה אותנו ברחמיך הרבים קבל אותנו בתשובה שלמה לפניך לפי שכל המרבה שיחה ותיפלות הם מלוין אותו עד אותה שעה שהוא נכנס לבית עולמו הקב"ה אומר לו בני למה לא למדת מאביך שבשמים שהוא יושב על כסא הכבוד שלו שליש יום הוא קורא ושונה ושליש היום הוא דן את הדין ושליש היום הוא עושה צדקה וזן ומפרנס ומכלכל לכל באי עולם ולכל מעשה ידיו שבעולם ואין לפניו שחוק אלא שעה אחת ואם אומר אדם להקב"ה הייתי לומד תורה מבן י"ג שנה ואילך א"ל הקב"ה מה תורה עשית ומה מעש"ט תפסת והלא עסקת בשיחה בטלה ודברים שאינן ראויין והגונים שנאמר עמוס ד כי הנה יוצר הרים ובורא רוח ומגיד לאדם מה שיחו מכאן אמרו שני בני אדם אחד עמל בד"ת ואחד עמל בדרך ארץ הרוצה לעמול בדרך ארץ נותנים לו שיעמול בדרך ארץ ועליו הכתוב אומר איוב ה כי אדם לעמל יולד למה"ד לנוד שנתמלא מים ונשפך והלך לו לאחר שעה אין בנאד כלום והרוצה לעמול בד"ת נותנין לו שיעמול בד"ת ועליו הכתוב אומר נפש עמל עמלה לו כי אכף עליו פיהו למה"ד לאסקופה התחתונה שהכל דשין בה ולקורה שהכל עוברין עליה וכאילן שהכל יושבין בצלו וכנר שעושה מאור עינים לרבים: יודע אהרן בעצמו שבא דבר גדול לישראל על ידו והיה קושר חבל של ברזל במתניו ומחזיר על כל פתחי ישראל וכל מי שלא היה יודע לקרות קריאת שמע וכן מי שאינו יודע להתפלל היה מלמדו לקרות ק"ש ולהתפלל וכן מי שאינו יודע לכנוס בגופה של תורה היה מלמדו ולא אהרן בלבד אלא כל תלמיד חכם המלמד תורה ברבים לישראל לשם שמים ואינו נושא פנים לעשיר ולעני אלא מקרא הוא מקריא את כולם כאחת ומשנה הוא שונה את כולם כאחת מתוך כך הקב"ה מרחם עליו ונותן בו חכמה דיעה בינה והשכל ונותן לו חלק עם הצדיקים אברהם יצחק ויעקב ועליו הכתוב אומר ישעיה נג מעמל נפשו יראה ישבע בדעתו יצדיק צדיק עבדי לרבים וגו'. מכאן אמרו לעולם ינהג אדם בעצמו י"ח מדות. א' יהא אדם עניו בביתו. ב' חסיד בישיבה. ג' ערום ביראה. ד' חכם בתורה. ה' פיקח במעשים טובים. ו' נאה ומתקבל על הבריות. ז' מודה על האמת. ח' דובר אמת בלבבו. ט' מודה ועוזב. י' אוהב את המקום אהבה גמורה בין כשהוא טוב לו בין כשהוא רע לו. י"א מתאנח על כבוד הקב"ה ועל כבודם של ישראל כל ימיו. י"ב מחמד ומתאוה ומצפה לכבוד ירושלים ולכבוד ביהמ"ק ולישועה שתצמיח בקרוב ולקיבוץ גליות. אז זוכה לרוח הקודש בדבריו שנאמר חבקוק ב כי עוד חזון למועד ויפח לקץ ולא יכזב אם יתמהמה חכה לו וגו' ואומר הושע יב ואתה באלקיך תשוב חסד ומשפט שמור וקוה אל אלקיך תמיד. י"ג יהא נאה בביאתו לבית המדרש כדי שיהא אהוב למעלה ונחמד למטה ומקובל בעיני הבריות כדי שימלא את ימיו. י"ד ירבה אדם ד"ת שאין לך שכר גדול מהם. ט"ו יהא אדם שואל ומשיב בישיבתו בבית המדרש כדי שירבה חכמתו בידו. ט"ז ישמור עצמו שלא יבא לידי תנומה שנאמר משלי כג וקרעים תלביש נומה לפי שאין לך מדה קשה בעולם כמתנמנם בבית הכנסת ובבית המדרש ולא זו בלבד שישמור עצמו מן התנומה אלא ישמור עצמו מאכילה ושתיה הרבה כי מתוך שהוא אוכל ושותה הרבה יבא לידי תנומה שנאמר דברים ח פן תאכל ושבעת וגו'. י"ז ישאל אדם את הפסוק ואת ההלכה אע"פ שהכל משחקים עליו שנאמר משלי ל אם נבלת בהתנשא אם נבלת בה תתנשא בה. י"ח יכניס אדם את עצמו לגופה של תורה אף על פי שאינו יודע ובקי בהלכה כלום אומרים לו לאדם עד שאתה מבקש רחמים שיכנסו דברי תורה בתוך מעיך תבקש רחמים על עבירות שעברת שימחול לך עליהם והזהר אחר כך מעשות שלא כהוגן ומתוך כך יהא אדם שומע וזוכרה ומתוך ארבע שלפניה וכל אותן שמונה עשרה מדות שכרן ועונשן בצדן ולא עוד אלא שכל המרבה בשחוק ובשיחה ותיפלות מביא חרון אף לעולם והפירות מתמעטין על ידו ורעות רבות באות על ידו וגזירות קשות מתחדשות ובחורי ישראל נהרגין ויתומים ואלמנות צועקים ואינם נענין שנאמר ישעיה ט על כן על בחוריו לא ישמח ה' ואת יתומיו ואת אלמנותיו לא ירחם כי כולו חנף ומרע וכל פה דובר נבלה וגו'. ולא עוד אלא כל המרבה בשחוק ושיחה ותיפלות עליו כתיב הושע ד אלה וכחש ורצוח וגנוב ונאוף פרצו וגו' וכאלו נשבע על שקר ומכחש ומכזב בדין ואם היה בתוך המשפחה ובני המשפחה שמחים בו לבסוף הוא מגלה את כל בני המשפחה ואם היה בתוך השכונה ובני השכונה שמחים בו לבסוף הוא מגלה את כל בני השכונה וכן אם היה בתוך בני החצר וכן אם היה בתוך בני המבוי וכן אם היה בתוך בני העיר לבסוף הוא מגלה את כל בני העיר שנאמר הושע ד על כן תאבל הארץ ואומלל כל יושב בה וגו' מפני מה מפני שלא היו מוכיחין את ישראל כלום שנאמר אך איש אל ירב ואל יוכח איש וגו' אפילו מוצאן כהן ושוחק עמהן חולק עמהם בפורעניות וכן נביא ונשיא שנאמר ועמך כמריבי כהן וכשלת היום וכשל גם נביא עמך וגו' וכן בין עכו"ם בין ישראל בין איש בין אשה בין עבד בין שפחה מכאן אמרו כל המרבה כבוד שמים וממעט כבוד עצמו כבוד שמים מתרבה וגם כבוד עצמו מתרבה וכל הממעט כבוד שמים ומרבה כבוד עצמו כבוד שמים במקומו עומד וכבוד עצמו מתמעט: מעשה באדם אחד שהיה עומד הוא ובנו בבית הכנסת וכל העם היו עונין אמן והללויה אחר העובר לפני התיבה ובנו עונה דברים של תפלות ולא אמר לו אביו שום דבר ואמרו לו הבריות שימחה בבנו והשיב ואמר להם מה אעשה לו תינוק הוא ישחק. שוב למחר עשה כן כל אותן ימי החג ענה בנו דברים של תיפלות ולא אמר לו אביו שום דבר לא יצתה אותה שנה לא שניה ולא שלישית עד שמתו אשתו ובניו ובן בנו ויצאו לו חמש עשרה נפשות בתוך ביתו ולא נשתייר לו אלא שני בנים אחד חיגר וסומא ואחד שוטה ורשע. שוב מעשה באדם א' שהיה מתחרט בעצמו שלא קרא ולא שנה פעם אחד הייתי עומד אני והוא בבית הכנסת כיון שהגיע שליח צבור לקדושת השם הגביה אותו בן אדם את קולו וענה אחריו בקול רם קדושת השם ואמר ק' ק' ק' כו' אמרתי לו בני מה ראית שהגבהת את קולך עד מאוד ואמר לי לא די שלא קריתי ולא שניתי אלא עכשיו שניתן לי רשות אגביה את קולי ותנוח עלי נפשי אמרו לא יצתה אותה שנה ולא שניה ולא שלישית עד שעלה אותו איש מבבל לארץ ישראל עמדו ועשאוהו ממונה מבית קיסר ומינוהו על כל הבירניות שבארץ ישראל ונתנו לו מקום ובנה לו בית וישב בה כל ימי חייו והניח לבניו ולבני בניו ממון הרבה עד סוף כל הדורות. ושוב מעשה בכהן א' שהאכיל את בהמתו תרומה ונפלה אש עליו ואכלה מביתו שלשים זכרים וששים בגדים ועשרים וארבע כדים של יין ועשרה כדי שמן ושאר ממון הרבה והיה בא וישב לפני החכמים ואמר להן רבותי נפלה עלי אש ואכלה ממני כך וכך זכרים כך וכך יין וכך וכך שמן ושאר ממון שהיה לי הכניסו חכמים יגון ואנחה בלבם אמרו לא זזו משם עד שבא אדם אחד שאינו בקי בהלכה ואמר לו המאכיל את בהמתו תרומה מהו א"ל מותר אמר לו שמא אסור אמר לו לאו ואמר לו אני כהן והאכלתי את בהמתי תרומה וכששמעו החכמים בדבר ענו כולם כאחד ואמרו ברוך המקום ברוך הוא שאין לפניו משוא פנים וכי תרומה וקודש שאין להם אוכלים אינן הולכין אלא לשרפה אלא עשית שלא כדין אמר להן והלא תנן כרשיני תרומה מאכילין אותם לבהמה ולחיה ולתרנגולין אמרו לו לא אמרו אלא כרשינין מפני שהן מאכל לבהמה רק בשני רעבון בני אדם אוכלין אותם לפיכך לא גזר דהמע"ה עליהן אלא בשני רעבון משום שהם מאכל אדם באותה שעה מכאן אמרו כל המאכיל לבהמתו תרומה בין תרומת הארץ בין תרומת חוץ לארץ עליו הכתיב אומר בוזה דרכיו ימות משלי יט ואומר במדבר יח ואת קדשי בני ישראל לא תחללו ולא תמותו ואומר קהלת י חופר גומץ בו יפול. מכאן אמרו אל ילמוד אדם תורה ברבים אא"כ קרא תורה נביאים וכתובים ושנה משנה ומדרש שנאמר תהלים קו מי ימלל גבורות ה' ישמיע כל תהלתו. הרי הוא אומר ביום טובה היה בטוב וביום רעה ראה גם את זה לעמת זה עשה האלקים על דברת שלא ימצא האדם אחריו מאומה וכך אמר הקב"ה לאדם מיום שנתתיך על פני האדמה עשה מעשים טובים והצל עצמך מן הגזל ומן הדבר מכוער לכך נאמר ביום טובה היה בטוב וביום רעה ראה מה שעשית לפיכך באו עליך יסורין שאין יסורין באין על האדם אלא לטובתו להוציא מידו כל מה שחטא ועשה. ד"א ביום טובה וגו' שנו חכמים במשנה אל תתיאש מן הפורעניות לכך נאמר ביום טובה היה בטוב וביום רעה ראה בפורעניותן של הרשעים שהם היו מזלזלין בתורה ובמצות ויורדין לגיהנם שנאמר ישעיה סו וראיתם ושש לבבכם לכך נאמר וביום רעה ראה. הרי הוא אומר ירמיה לא כי פדה ה' את יעקב וגאלו מיד חזק ממנו שני אחים שבבית אחד האחד קשה מחבירו הקשה נענש מפני חבירו לכך נאמר כי פדה וגו': ד"א כי פדה ה' את יעקב וגו' לשני ת"ח האחד קשה מחבירו כדאמרן ד"א לשני שותפין בעסק אחד בשדה ואחד במלאכה ואחד מהן קשה מחבירו הקשה נענש מפני חבירו לכך נאמר כי פדה וגו'. ד"א כי פדה ה' את יעקב מי שיש לו שתי נשים לאחת מקיים שארה כסותה ועונתה ולאחת אינו מקיים עונש גדול יש שם וכל מי שאינו מודה בדברים הללו ואינו רוצה בתוכחה עליו הכתוב אומר מסיר אזנו משמוע תורה וגו' משלי כח ושנו חכמים במשנה כל המחלל שם שמים בסתר נפרעין ממנו בגלוי אחד שוגג ואחד מזיד בחילול השם כיוצא בדבר אתה אומר תהלים קלג הנה מה טוב ומה נעים שבת אחים גם יחד כשדיבר הקב"ה עם משה אב לחכמים ואב לנביאים לגאול את ישראל לא היה לו לסרב בשליחות המקום אף על פי כן לא דבר הקב"ה עמו אלא בלשון שמחה שנאמר הנה הוא יוצא לקראתך וראך ושמח בלבו שמות ד והלא הדברים קל וחומר ומה משה חכם החכמים הגדולים ואב לנביאים ולא היה לו לסרב בשליחות המקום אעפ"כ לא היה הקב"ה מדבר עמו אלא בשמחה אהרן אחיו שנתכוון ועשה שלום בין ישראל לאביהם שבשמים ובין ישראל לישראל ובין ישראל לחכם ובין חכם לחכם ובין אדם לחבירו ובין איש לאשתו על אחת כמה וכמה שהיה מדבר הקב"ה עמו בשמחה עליהם הוא אומר הנה מה טוב ומה נעים שבת אחים גם יחד וגו'. ד"א הנה מה טוב וגו' עשה אדם מעש"ט בילדותו והזקין וכופל את מעשיו לטובה עליו הוא אומר הנה מה טוב וגו'. ד"א קרא אדם תורה נביאים וכתובים בילדותו והזקין וכופל את מעשיו ושנה משנה ומדרש הלכות ואגדות עליו הוא אומר הנה מה טוב ומה נעים וגו'. ד"א אם האחד יושב ושונה עם חבירו עליהן הוא אומר הנה מה טוב וגו'. ד"א שני אחים בבית אחד וקורין ושונין זה עם זה ושמחים זה עם זה ואוכלין ושותין זה עם זה עליהן הוא אומר הנה מה טוב וגו'. ועתיד הקב"ה לישב בבית המדרש הגדול שלו וצדיקים יושבים לפניו ויאמר להם אני הוא שנמסרתם למיתה עלי ואני הוא שנהרגתם עלי לכן תהיו אתם כמוני מה אני חי וקיים לעולם ולעולמי עולמים כך תהיו אתם חיים וקיימים לעולם ולעולמי עולמים שנאמר ישעיה לג מלך ביפיו תחזינה עיניך תראינה ארץ מרחקים מאי תראינה ארץ מרחקים אלו הלכות שהן היו בדעתו של הקב"ה תשע מאות ושבעים וארבעה דורות קודם שנברא העולם ואמר אותן להם לישראל ואומר מלאכי א ועיניכם תראינה ואתם תאמרו יגדל ה' מעל לגבול ישראל עיניכם תראינה זו מדת הדין בעכו"ם ואתם תאמרו יגדל ה' מעל לגבול ישראל כך אומר הקב"ה לישראל בני קראו את המקרא והרבו אותו ושנו את המשנה והרבו אותה עד שאני בעצמי אבוא ואומר לכם על הטמא טמא ועל הטהור טהור על הטהור במקומו ועל הטמא במקומו שנאמר הושע ז זרעו לכם לצדקה וקצרו לפי חסד וגו' עד יבא ויורה צדק לכם.

3 חולין פתח ↗

אֶלָּא מָקוֹם הִנִּיחוּ לוֹ אֲבוֹתָיו לְהִתְגַּדֵּר בּוֹ, אַף אֲנִי מָקוֹם הִנִּיחוּ לִי אֲבוֹתַי לְהִתְגַּדֵּר בּוֹ. מִכָּאן לְתַלְמִיד חָכָם שֶׁאָמַר דְּבַר הֲלָכָה, שֶׁאֵין מְזִיחִין אוֹתוֹ, וְאָמְרִי לָהּ: אֵין מַזְנִיחִין אוֹתוֹ, וְאָמְרִי לָהּ: אֵין מַזְחִיחִין אוֹתוֹ. מַאן דְּאָמַר ״מְזִיחִין״ – כְּדִכְתִיב: ״וְלֹא יִזַּח הַחֹשֶׁן״, וּמַאן דְּאָמַר ״אֵין מַזְנִיחִין״ – דִּכְתִיב: ״כִּי לֹא יִזְנַח לְעוֹלָם ה׳״, וּמַאן דְּאָמַר ״מַזְחִיחִין״ – דִּתְנַן: מִשֶּׁרַבּוּ זְחוּחֵי הַלֵּב רַבּוּ מַחְלוֹקוֹת בְּיִשְׂרָאֵל. מַתְקֵיף לַהּ יְהוּדָה בְּרֵיהּ דְּרַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן פַּזִּי: וּמִי אִיכָּא לְמַאן דְּאָמַר דְּבֵית שְׁאָן לָאו מֵאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל הִיא? וְהָכְתִיב: ״וְלֹא הוֹרִישׁ מְנַשֶּׁה אֶת בֵּית שְׁאָן וְאֶת בְּנוֹתֶיהָ וְאֶת תַּעְנַךְ וְאֶת בְּנֹתֶיהָ״! אִישְׁתְּמִיטְתֵּיהּ הָא דְּאָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְיָקִים, מִשּׁוּם רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן פְּדָת, שֶׁאָמַר מִשּׁוּם רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן שַׁמּוּעַ: הַרְבֵּה כְּרַכִּים כְּבָשׁוּם עוֹלֵי מִצְרַיִם, וְלֹא כְּבָשׁוּם עוֹלֵי בָּבֶל. וְקָסָבַר: קְדוּשָּׁה רִאשׁוֹנָה קִדְּשָׁה לִשְׁעָתָהּ וְלֹא קִדְּשָׁה לֶעָתִיד לָבֹא, וְהִנִּיחוּם כְּדֵי שֶׁיִּסְמְכוּ עֲלֵיהֶן עֲנִיִּים בַּשְּׁבִיעִית. אֲמַר לֵיהּ רַבִּי יִרְמְיָה לְרַבִּי זֵירָא: וְהָא רַבִּי מֵאִיר עָלֶה בְּעָלְמָא הוּא דְּאָכֵיל! אֲמַר לֵיהּ: מֵאֲגוּדָּה אַכְלֵיהּ, וּתְנַן: יָרָק הַנֶּאֱגָד מִשֶּׁיֵּאָגֵד. וְדִלְמָא לָאו אַדַּעְתֵּיהּ? הַשְׁתָּא, בְּהֶמְתָּן שֶׁל צַדִּיקִים אֵין הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מֵבִיא תַּקָּלָה עַל יָדָן, צַדִּיקִים עַצְמָן לֹא כׇּל שֶׁכֵּן! וְדִלְמָא עִישֵּׂר עֲלֵיהֶם מִמָּקוֹם אַחֵר? לֹא נֶחְשְׁדוּ חֲבֵרִים לִתְרוֹם שֶׁלֹּא מִן הַמּוּקָּף. וְדִלְמָא נָתַן עֵינָיו בְּצַד זֶה וְאָכַל בְּצַד אַחֵר? אֲמַר לֵיהּ: חֲזִי מַאן גַּבְרָא רַבָּה קָמַסְהֵיד עֲלֵיהּ. מַאי בְּהֶמְתָּן שֶׁל צַדִּיקִים? דְּרַבִּי פִּנְחָס בֶּן יָאִיר הֲוָה קָאָזֵיל לְפִדְיוֹן שְׁבוּיִין, פְּגַע בֵּיהּ בְּגִינַּאי נַהֲרָא. אֲמַר לֵיהּ: גִּינַּאי, חֲלוֹק לִי מֵימֶךָ וְאֶעֱבוֹר בָּךְ! אֲמַר לֵיהּ: אַתָּה הוֹלֵךְ לַעֲשׂוֹת רְצוֹן קוֹנֶךָ וַאֲנִי הוֹלֵךְ לַעֲשׂוֹת רְצוֹן קוֹנִי, אַתָּה סָפֵק עוֹשֶׂה סָפֵק אִי אַתָּה עוֹשֶׂה, אֲנִי וַדַּאי עוֹשֶׂה. אֲמַר לֵיהּ: אִם אִי אַתָּה חוֹלֵק גּוֹזְרַנִי עָלֶיךָ שֶׁלֹּא יַעַבְרוּ בְּךָ מַיִם לְעוֹלָם. חֲלַק לֵיהּ. הֲוָה הָהוּא גַּבְרָא דַּהֲוָה דָּארֵי חִיטֵּי לְפִיסְחָא, אֲמַר לֵיהּ חֲלוֹק לֵיהּ נָמֵי לְהַאי, דִּבְמִצְוָה עָסֵיק. חֲלַק לֵיהּ. הֲוָה הָהוּא טַיָּיעָא דִּלְוָוה בַּהֲדַיְיהוּ, אֲמַר לֵיהּ חֲלוֹק לֵיהּ נָמֵי לְהַאי, דְּלָא לֵימָא: ״כָּךְ עוֹשִׂים לִבְנֵי לְוִיָּה״, חֲלַק לֵיהּ. אָמַר רַב יוֹסֵף: כַּמָּה נְפִישׁ גַּבְרָא מִמֹּשֶׁה וְשִׁתִּין רִבְּוָון, דְּאִילּוּ הָתָם חַד זִימְנָא, וְהָכָא תְּלָתָא זִימְנִין. וְדִלְמָא הָכָא נָמֵי חֲדָא זִימְנָא? אֶלָּא כְּמֹשֶׁה וְשִׁתִּין רִבְּוָון. אִקְּלַע לְהָהוּא אוּשְׁפִּיזָא, רְמוֹ לֵיהּ שְׂעָרֵי לְחַמְרֵיהּ, לָא אֲכַל.

4 סוכה פתח ↗

וּבֵית שַׁמַּאי, עָנִי לָא אָכֵיל דְּמַאי, דִּתְנַן: אֵין מַאֲכִילִין הָעֲנִיִּים דְּמַאי וְאֶת הָאַכְסְנָאִים דְּמַאי, וְאָמַר רַב הוּנָא: תָּנָא, בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: אֵין מַאֲכִילִין אֶת הָעֲנִיִּים וְאֶת הָאַכְסְנָאִים דְּמַאי, וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים: מַאֲכִילִין אֶת הָעֲנִיִּים דְּמַאי וְאֶת הָאַכְסְנָאִים דְּמַאי.

4 עירובין פתח ↗

אָמַר רַב הוּנָא: תָּנָא, בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: אֵין מַאֲכִילִין אֶת הָעֲנִיִּים דְּמַאי, וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים: מַאֲכִילִין אֶת הָעֲנִיִּים דְּמַאי.

4 תלמוד ירושלמי עירובין פתח ↗

הלכה: בַּכֹּל מְעָרְבִין וּמִשְׁתַּתְּפִין כול׳. אָמַר רִבִּי אָחָא. דְּרִבִּי אֱלִיעֶזֶר הִיא. דְּתַנִּינָן תַּמָּן. בַּכֹּל מְעָרְבִין וּמִשְׁתַּתְּפִין חוּץ מִן הַמַּיִם וּמִן הַמֶּלַח. דִּבְרֵי רַבִּי אֱלִיעֶזֶר. אָמַר רִבִּי יוֹסֵה. דִּבְרֵי הַכֹּל הִיא. מְעָרְבִין בַּחֲצֵירוֹת וּמִשְׁתַּתְּפִין בֵּין בַּחֲצֵירוֹת בֵּין בַּתְּחוּמִין. מַתְנִיתָא דְּרִבִּי מֵאִיר. דְּתַנֵּי. כָּל דָּבָר שֶׁהוּא נֶאֱכַל חַי כְּמוֹת שֶׁהוּא מְעָרְבִין בּוֹ. עִם הַפַּת. אֵין מְעָרְבִין בּוֹ. הַשּׁוּם וְהַבְּצָלִים. עַל דַּעְתֵּיהּ דְּרִבִּי מֵאִיר אֵין מְעָרְבִין בָּהֶן. דְּתַנֵּי. אָמַר רִבִּי יוּדָה. מַעֲשֶׂה שֶׁשָּׁבַת רִבִּי מֵאִיר בְּארדקסם וּבָא אֶחָד וְאָמַר. עֵירַבְתִּי עַל יְדֵי בְצָלִים. וְהוֹשִׁיבוֹ רִבִּי מֵאִיר בְּאַרְבַּע אַמּוֹת שֶׁלּוֹ. אַף עַל גָּב דְּרִבִּי מֵאִיר אָמַר. בַּכֹּל מְעָרְבִין וּמִשְׁתַּתְּפִין חוּץ מִן הַמַּיִם וּמִן הַמֶּלַח. וּבִלְבַד דָּבָר שֶׁהוּא נֶאֱכַל חַי כְּמוֹת שֶׁהוּא. הַלּוּף וְהַקּוֹלֳקַס. עַל דַּעְתִּין דְּרַבָּנִן אֵין מְעָרְבִין בָּהֶן.

1 דמאי, או בכתיב הארץ-ישראלי דמיי, הם פֵרות שלא ברור אם הפרישו מהם מעשרות, ועסקנו בכך במבוא. הנחת המוצא ההלכתית היא שהם ספק ויש להפריש מהם מעשרות מספק, בלי ברכה להלן משנה ד. הנחת המוצא החברתית היא שסתם פרי של סתם יהודי הוא בחזקת דמאי, שכן רוב הציבור היו בבחינת עמי הארץ ולא עישרו את פרותיהם אם כי הפרישו תרומה ותרומת מעשר. הכלל הקובע לגבי מעשרות שנוי במסכת מעשרות: "כל שהוא אוכל ונשמר וגדוליו מן הארץ חייב במעשרות" פ"א מ"א, וראו פירושנו לה. משנתנו מתמקדת בפרות שאינם נשמרים, כלומר גידולים שנתפסו כחסרי חשיבות כלכלית, אם כי אנשים משתמשים בהם לתיבול או לאכילה.

2 הקלים שבדמיי – זו הכותרת של המשנה שתמנה להלן פרות שאין צורך להפריש מהם מעשרות. עם זאת, הניסוח עמום. לפי הניסוח במשנה היה צריך להסיק שהפרות הללו פטורים מהפרשת מעשר מספק דמאי, אך אם הם ודאי לא מעושרים הרי הם חייבים במעשר ודאי. בירושלמי נחלקים בכך רבי יוחנן וריש לקיש. לדעת רבי יוחנן: "לפי שרוב המינין הללו אין באין אלא מן ההבקר לפיכך מנו אותן חכמים. רבי שמעון בן לקיש אמר לא שנו אלא דמאי אבל ודאי חייבין. רבי יוחנן אמר לא שנייא בין דמאי בין ודאי פטורין" ירו', כא ע"ג. שני המשפטים המיוחסים לרבי יוחנן אינם זהים. הראשון מסביר את ההלכה שאין צורך להפריש מהפרות הללו מעשר מספק דמאי משום שרובם הפקר, ופרי שאינו נשמר אין חייבים עליו מעשר, כפי שהסברנו. עם זאת, רבי יוחנן מדייק בלשונו ואומר "לפי שרוב המינין", וניתן להבין שאם מדובר בזן הנשמר או במקום שמשמרים בו את הפרות צריך להפריש ממנו מעשר. אם אלו הם פרות ודאי הרי ידוע מניין באו, ואם באו ממקום שהפרות נשמרים בו חייבים להפריש מהם מעשר. אך אם הם דמאי, וממילא לא ברור מהיכן באו, חלה עליהם חזקת הרוב ופטורים ממעשר. המשפט השני של רבי יוחנן קובע בוודאות שהפרות המנויים להלן פטורים מדמאי כי הם פטורים ממעשר.

3 אם כן, לפי רבי יוחנן הקלים שבדמאי פטורים גם בוודאי, ולמה שנתה המשנה קלים שבדמאי? הירושלמי מסביר לשיטת רבי יוחנן: משום "שבכל מקום ומקום לא חשיב אלא דמיי". כלומר, משום שהמשנה עוסקת בדמאי היא מדברת על דמאי, אך הוא הדין גם לוודאי. הסבר זה קשה, אם כי אפשרי. להלן, במשנה ג, נראה דוגמה נוספת לפרשנות אפשרית כזאת למשנה. הירושלמי העוסק בשאלה אינו משתדל לבררה בעזרת מקבילות, זאת אף שבידינו נתונים נוספים לבירור השאלה. דומה כאילו ויתרו חכמים על הסיכוי שיפרישו מהפרות מעשר ודאי. אמנם ההלכה מחייבת הפרשה מוודאי, אבל בפועל אין לכך סיכוי, ולכן כל השיח הוא על חובת הפרשת דמאי, והפרשת ודאי היא לימות המשיח בלבד.

4 במשנת שביעית נקבע: "הפיגם... כוסבר שבהרים והכרפס שבנהרות... פטורין מן המעשרות ונלקחין מכל אדם בשביעית שאין כיוצא בהם נשמר" פ"ט מ"א. כוסבר שבהרים הוא כנראה הכוסבר שביהודה, והוא פטור ממעשרות לחלוטין. במשנת מעשרות שנוי דינו של הכוסבר בצורה אחרת: "כסבר שזרעה לזרע ירקה פטור, זרעה לירק מתעשרת זרע וירק" פ"ד מ"ה, וראו פירושנו לה. אם כן, הדבר תלוי בשאלה לשם מה נזרע הכוסבר. אם נזרע כדי לגדל זרעים – הוא פטור ממעשרות, הזרע פטור ממעשרות כי אינו אוכל והירק אינו נשמר. אך אם נזרע הכוסבר לשם ירק – הוא חייב במעשרות. משנת מעשרות אינה מבדילה בין הכוסבר שבהרים או שביהודה לבין זה שבגליל, ולא ברור באיזה כוסבר היא עוסקת. מכל מקום אין זה בבחינת פטור או חייב, וקיימים מצבי ביניים.

5 במסכת פאה פגשנו בעיה דומה לגבי מתן פאה משֶבֶת. לכאורה צריך השבת להיות פטור מפאה, אך מצאנו גם המציעים לחייבו בפאה ראו פירושנו לפאה פ"ג מ"ב.

6 בברית החדשה מוצגים הסופרים והפרושים כמי שמעשרים "את המנתה νομσúδὴ, בלטינית mentam ואת השבת νοτηνά`, בלטינית anethum ואת הכמון" κúμινον, בלטינית cyminum ואינם ממלאים את מצוות החסד והאמונה. הווה אומר, המחבר הכיר נוהג לעשר את המנתה, השבת והכמון, אך ראה בכך מצווה קלה, בבחינת חומרה בלבד. בלוקס הירקות הם "מנתה פיגם πήγανον, בלטינית rutam וירק" λάχανον, בלטינית omneolus. בדיוננו למשנה זו ראינו כי ההלכה פטרה כנראה את השבת ואת המנתה ממעשרות ומפאה, אך העדות של הברית החדשה מעידה על אנשים המחמירים על עצמם ומפרישים מעשרות גם מירקות זניחים אלו. הוא הדין במתן פאה מירק. ההלכה פטרה, אך היו שהחמירו על עצמם שלא ברצון חכמים, כפי שנראה להלן.

7 דומה שבכך המפתח להבהרת המשנה. הירקות המנויים במשנה הם בלתי חשובים ופטורים ממעשרות, אך יש המחמירים על עצמם, ויש מינים שפטורם אינו מוחלט ותלוי במקום ובזמן. מעבר לכך קיימת שאלה מה דינו של פרי שבדרך כלל הוא הפקר אך פלוני זרע אותו, ובכך הוכיח שהוא רוצה לשמרו. על כן בחרה המשנה בניסוח של "הקלין", אלו שפטורים ממעשרות אך הפטור אינו מוחלט, כל אלו פטורים לחלוטין מהפרשת מעשר מספק דמאי, שהרי הדמאי עצמו הוא ספק. אמוראים לא יכלו לקבל הסבר זה משום שאינו משפטי ושיטתי. לדידם פרי יכול להיות או פטור ממעשרות או חייב, אך מצבי הביניים או אנשים המחמירים על עצמם אינם חלק מהמערך ההלכתי. הירושלמי בהמשך מקשה זאת על שיטת רבי שמעון בן לקיש. לטענת התלמוד המערכת ההלכתית צריכה להיות אחידה. אם דבר חייב במעשרות הוא חייב גם בהפרשת מעשר מספק דמאי, ומה שפטור כאשר הוא דמאי פטור גם אם הוא ודאי. כפי שראינו במבוא לפירושנו למשנה, בתקופת התנאים טרם עוצבה המערכת המשפטית-הלכתית עד תומה. בתקופת בראשית זו אנו מוצאים הלכות רבות שאינן מגובשות למערכת הלכתית שיטתית, ובדרך זו יש להבין גם את משנתנו. כאמור התקשו אמוראים בהסבר זה, עם זאת לעתים גם התלמוד רומז להסבר פשוט זה בדברו על ה"קלין שהיקלו בדמאי" ירו', פ"א ה"ג, כב ע"א.

8 השיתים – הירושלמי מסביר: "אילו הן השיתים?... אילו שהן יוצאות מתחת העלין" כא ע"ג. בתלמוד הבבלי ההגדרה כוללת יותר: "מין תאנים" ברכות מ ע"ב. דומה שיש לחבר את שני הפירושים, ושיתים הן תאנים היוצאות מתחת העלים. כלומר, אלו תאנים המתפתחות עוד לפני התפתחות העלווה של העץ. למעשה אלו תאני בוסר שאינן מבשילות. התוספתא מוסיפה שהשיתים בציפורי חייבות, ובהמשך המשנה מדובר על סוג נוסף של שיתים שחייבות במעשר פ"א ה"א. מסתבר שבציפורי היו אוכלים את השיתים.

9 והרימין – הבבלי מתרגם "כנרי" ברכות מ ע"ב. כנרא או כינרא מתואר כעץ שפרותיו מתוקים: "ולמה נקרא שמא כנרת דמתיקי פירא פירחא ככינרא" בבלי, מגילה ו ע"א. עץ הכינרא מתואר במקומות אחרים כעץ ענף ביותר, וכעץ שניתן לתלות עליו אדם בבלי, פסחים קיא ע"א; בבא בתרא מח ע"ב. הירושלמי אומר שמהרכבה של זית ושיזף יוצא רימין כלאים פ"א ה"ד, כז ע"א. כל המסורות על הכלאות של שני עצים המניבים זן אחר הן אגדיות, אך המימרה העממית מעידה לא רק על חוסר הדיוק המדעי אלא גם על הקרבה שבין הרימין והשיזף. על קרבה זאת מעידה גם המשנה: "והשיזפין והרימין אף על פי שדומין זה לזה כלאים זה בזה" כלאים פ"א מ"ד. על כן שיערו חוקרים שרימין הוא שיזף הבר שפריו חמצמץ ולא מתוק, והשיזף של חז"ל הוא השיזף המצוי שפרותיו מתוקים, ואמרנו כי פרי הכינר מתואר כמתוק. ברם בלשון חכמים "מתוק" אינו טעם אלא מצב של פרי בשל, וניתן למתק פרי במלח או בחומץ איור 3, והעוזררים – חילופי הנוסח הם עוזרדים או עוזררים. משפט המפתח לזיהוי הצמח הוא במשנת כלאים: "האגסים והקרסתומלין והפרישים והעוזרדים עוזררין אינם כלאים זה בזה" שם. בפירוש הקטע נחלקו אמוראי ארץ ישראל האם מדובר ב"זוגות זוגות" ירו', שם, כלומר פרישים קרובים רק לעוזררים, או שכל הארבעה קרובים זה לזה, ואכן כולם ממשפחה אחת הוורדניים. אגס או עוגס הוא האגס המוכר בשם זה בזמננו, והפריש הוא פרי החבוש, שכן רבי יונה מזהה את הפריש עם האספרגל ירו', שם, הוא שמו של החבוש בערבית. על החבוש נאמר שהוא "פריש לקדירה" ירו', שם, כלומר מתאים במיוחד לקדרה, כלומר הוא הפרי היחיד שאין אוכלים ממנו חי אלא בעיקר כפרי מבושל. העוזרר הוא העוזרד הקוצני Crataegus azarolus, והוא שיח קוצני שיש לו פרות ומכונה בערבית "זערור". פליקס מתלבט בכך, שכן אין דמיון רב בין עץ החבוש לשיח העוזרר. ברם דומה שבתחום מחקר זה יש להיזהר מפני מדעיות יתר. חז"ל והחקלאים הקדומים הכירו את צמחי הארץ, אך לא אחת היה הידע שלהם אינטואיטיבי בלבד. במהלך פירושיו נזקק פליקס, כמו גם חוקרים אחרים, למונח "פולקלור חקלאי", כלומר הערכות שאין להן בסיס מדעי, הערכות שמדען בן זמננו מסתייג מהן, בצדק או שלא בצדק. פריש קרוב לאגס אך אינו קרוב ביותר, ויש לכך ביטוי במחלוקת האמוראים האם כל ארבעת המינים דומים זה לזה או רק פריש ועוזרר. מכל מקום, בהחלט ייתכן שהחקלאים הקדומים סברו שאכן החבוש הוא קרוב משפחה של העוזרר. העוזרר הוא פרי שחשיבותו משנית וכנראה לא "נשמר" ולא נאסף אלא בשעת הדחק. עם זאת, העוזרר עוזרד חייב במעשרות משנה, מעשרות פ"א מ"ג ובשביעית תוס', שביעית פ"ב ה"ז.

10 ובנות שוח – היו ראשונים רבים שזיהו את בנות השוח עם "בנות שבע", שהן תאנים טובות, ברם כבר הרא"ש הראה כי זיהוי זה אינו אפשרי שכן בנות שבע הן תאנים טובות ואילו בנות השוח הן פרי נחות שהוא בבחינת "הקלין שבדמי", כמו שפירשנו לעיל. הבבלי מפרש שבנות שוח הן "תאיני חיורתא", תאנים לבנות, אך אין להסיק מכאן שאלו תאנים ממש. פליקס, בעקבותיו של ליברמן, מפרש שהכוונה לאיצטרובל של האורן, והאורן כונה ביוונית תאנה. ההוכחה העיקרית היא ממשנת שביעית שבה נמנות בנות השוח עם הפרות העושים רק אחת לשלוש שנים. תיאור זה מתאים לפרי האורן, אך לא לתאנה. יחד עם בנות השוח נזכרים האיצטרובלין משנה, עבודה זרה פ"א מ"ה, שהם פריו של אורן מזן שונה במקצת. כאמור על בנות השוח חלים דיני שביעית, והתלמודים מקבלים זאת ללא עוררין. אם כן יש להניח שמפרי זה הפרישו גם מעשרות ודאי, אבל המדובר בפרי בר ולכן אפילו מוודאי אין מפרישים מעשר.

11 ובנות שיקמה – כיום אין אוכלים את פרי השקמה, ברם בתקופות הקדומות שימש הפרי למאכל, וכידוע היה עמוס הנביא בולס שקמים. בליסת השקמים היא פציעת הפרי בעודו בוסר. הפצע מגרה את הפרי, הפרי מפריש הורמון וההורמון מסייע להבשלת הפרי והמתקתו כך שהוא ראוי למאכל. פרי השקמה נקרא גמזיות. הגמזיות נמנות עם הפרות שהכוהנים אינם מקפידים על תרומתם תוס', תרומות פ"ו ה"ז. נראה, אפוא, שבנות השקמה הן אותן גמזיות שלא בולסו ולכן נחשבו לפרי שאינו ראוי למאכל, לכן אין הן חייבות בתרומה ואף לא במעשרות ולא בשביעית. זו גם הסיבה לוויכוח בין בני יריחו וחכמים על הגמזיות. בני יריחו אכלו את הגמזיות במטע שהיה שייך להקדש, משום שסברו שהפרי בלתי חשוב וזניח ולכן לא הוקדש. אבל חכמים סברו אחרת. להלן תוזכרנה בנות שקמה "מסוטפות", ואלו כנראה פרות שנבלסו והותקנו למאכל. ייתכן שחכמים התנגדו לאכילת גמזיות של הקדש משום שחלק מהן היו מסוטפות, אך דומה שהתנגדותם מבטאת אותו פן שעמדנו עליו קודם. רוב הפרות של מינים אלו נחשבו לזניחים, אך היו ששמרו עליהם ואכלו אותם, ובעקבות זאת היו שהחמירו בדינם וסברו שהם חייבים במעשרות. אותו ויכוח היה ביריחו. בני יריחו ראו בפרי הפקר, וחכמים ראו בו פרי משמעותי. כפי שאמרנו, משנתנו מדגישה את הפטור של אותם פרות שיש מי שמחמיר בדינם, ולכן הם מוגדרים כ"קלין שבדמאי" ולא כפטורים ממש. מכל מקום, בספרות חז"ל השקמה נזכרת בעיקר כעץ סרק שגזעו משמש כחומר גלם בתעשיית הנגרות, ופריו היה אפוא שולי איור 5.

12 "בנות שוח" הן פרי בשם זה, אבל השקמה נקראת בדרך כלל "שקמה" ולא "בנות שקמה", ובמשנתנו הכינוי הוא לפרי השקמה עצמו. ייתכן שהמילה "בנות" הושפעה מהרישא, "בנות שוח".

13 ונובלות התמרה – פירוש המונח "נובלות" נידון לעיל משנה, ברכות פ"ו מ"ג, וראינו כי האמוראים הציעו שני פירושים. פירוש אחד הוא שאלו פרות שנשרו מן העץ לפני שהבשילו, הם אינם ראויים למאכל וברכתם "שהכל". פירוש אחר הוא שאלו פרות שבזמן הקטיף עדיין אינם בשלים. נוהגים לקטוף אותם מהעץ ולהניחם בשמש בארגזים או בקופות, כדי שיבחילו. טרם הבשילו ברכתם "שהכל", ואין מפרישים מהם מעשר משום שהבשלתם אינה בארץ. הנובלת פטורה ממעשר, משום שאינה ראויה למאכל. גם כאן הירושלמי למשנתנו אומר שאם הנובלות נאכלות עם התמרות יש להפריש מהן מעשר אפילו מדמאי. כך גם מסופר שם על תאנים "מסויפות" הנשמרות על ידי שומר. אם כן, הגדרת הקלים בדמאי היא במידה רבה אישית, וממילא דינם של פרות דמאי שונה ממקרה שבו אנו מכירים את המגדל ויודעים כיצד התייחס ליבולו.

14 הגופנים – הירושלמי מסביר שהכוונה ל"שמירה", ומספרים על משל שמושלים אותו בגליל: "מן מה דמתלין לה מתל בגלילא שומרה שמר מרה מן מתל לך עם תבלייא" כא ע"ד ממה שמושלים משל בגליל, שמיר שנשמר על ידי אדונו מה משל לך עם התבלינים, כלומר השמיר איננו תבלין רגיל משום שהוא נשמר, כלומר צמח תרבות, ואינו כמו תבלינים שרובם אינם נשמרים גדלים בר, ולפיכך השאלה היא למה נמנה השמיר עם תבלינים אחרים. ייתכן גם שברשימה כלשהי שאיננה בידינו נמנה השמיר עם צמחי תבלין, אך ייתכן גם שהכוונה לעובדה שמשתמשים בשמיר כתבלין. השמיר הוא אפוא עשב שיש לו ערך מה של תבלין, אבל בגליל הוא שולי. הירושלמי קרא אפוא את המשנה כך: "...ונבלות התמרה. הגופנים והנצפה ביהודה, והאוג והחומץ והכוסבר" גם ביהודה. אם כן, הגופן הוא שיח השמיר. הבבלי מסביר "שילהי גופני" ברכות מ ע"ב, ואולי הכוונה לענבים האחרונים בכרם. בעל הערוך זיהה את שילהי גופני עם אלסבסתן, וראשונים רבים חוזרים על זיהוי זה. אלסבסתן הוא השם הערבי לשיח Cordia myxa שהוא צמח המשמש להכנת דבק, כמו הערף. מצמח הערף הכינו דבק ואותו פיזרו כמלכודות לציפורים. שרידי מלכודות כאלו התגלו, אך עד עתה הממצא שבידינו מעיד רק על שימוש בערף ולא באלסבסתן איור 6. פליקס מעדיף את הפירוש של הבבלי, וקשה להבין מדוע נדחה הפירוש של הירושלמי שיש לו עדיפות טבעית. זאת ועוד. שיח האלסבסתן אינו אוכל, ופטור ממעשרות ללא כל פקפוק. ברשימה שבמשנה כלולים מינים שיש מקום לחשוב שהם פרי, או שזנים קרובים אליהם הם פרי. במסגרת זו אין טעם לקביעה שהגופנן פטור ממעשרות, על כן אנו מעדיפים את פירוש הירושלמי שביהודה שיח השמיר היה פטור מממעשר, כולל מעשר ודאי, משום שאינו אוכל ואינו ממש תבלין, אף שמשמש בדוחק כתבלין.

15 והנצפה – הנצפה הוא שיח הצלף איור 7. ידוע הסיפור על החסיד שהחל לחשוב בשבת על סתימת הפרצה בגדרו והחליט שלא לסתמה, ועלה צלף וסתם את הגדר. במקבילות המעשה מסופר על הנצפה, וכן שנינו בברייתא: "על מיני נצפה על העלין ועל התמרות אומר בורא פרי האדמה, ועל האביונות ועל הקפריסין אומר בורא פרי העץ..." בבלי, ברכות לו ע"א. אביונות וקפריסין הם חלקי הצלף; בשיח הצלף יש גבעול דקיק, עלים ופרי, מעין תמר קטן. לצלף ניצנים עדינים שבערב נפתחים ומתגלה הפרח, ולאחר ההפריה הניצן נסגר ומתפתחת ממנו האביונה, היא הפרי של הצלף. כרגיל אכלו את כל חלקי הצלף, ואת הפרות אכלו כירקות כבושים במלח או בחומץ. עם כל זאת לא היה הצלף צמח תרבות אלא שיח בר, לכן פרותיו פטורים מהפרשת מעשר מספק דמאי, ואולי גם ממעשר ודאי.

16 וביהודה – כאמור, לפי הירושלמי המגבלה חלה לפנים ולאחור, כלומר על הגופנן והצלף ועל האוג, החומץ והכוסבר.

17 האוג – האוג הוא המכונה כיום "אוג הבורסקאים". פרותיו שעירים וחמצמצים ושימשו בעיקר להכנת צבע אדום, ומכאן שמו בערבית "סומק". האוג חייב בפאה משום שהוא אוכל ונשמר, ושתי הגדרות אלו קובעות גם את חיוב הפרשת המעשרות ממנו. אמנם שיח האוג אינו נשמר לאכילה אלא להכנת צבע, אבל הפרות ניתנים גם לאכילה, לכן קבעה המשנה את חובת הפרשת הפאה ממנו. השאלה היא, אפוא, מדוע משנתנו מונה אותו כאחד הפטורים מדמאי. ניתן להציע שתי הצעות: או שמשנת פאה נאמרה בגליל ומשנתנו קובעת שרק ביהודה האוג פטור ממעשר דמאי, או שהאוג חייב במעשר ודאי ופטור מדמאי. כפי שאמרנו לעיל, כך מעמיד ריש לקיש את כל המינים הנזכרים במשנה. מכל מקום, האוג נזכר כאן משום שפטורו אינו מובן מאליו אלא תלוי במקום, והחומץ – במסכת פסחים נזכר "חומץ האדומי", שיש לבערו לפני פסח משום שיש בו שעורים. ברור שמדובר בחומץ שנותנים בו שעורים, או גבעולי דגן אחרים. הבבלי מסביר שפעם לא היה היין מחמיץ מעצמו, וכדי שיחמיץ שמו בתוכו חמץ. אבל עכשיו היין מחמיץ מעצמו, ורק יין מחבל אדום אינו מחמיץ ללא תוספת שעורה, ולכן חומץ מאזור אדום חייב בחמץ וחומץ רגיל אינו נחשב לחמצי בבלי, פסחים מב ע"ב. בהמשך סוגיית הבבלי שם אנו שומעים מפיו של רבי יהודה ש"בראשונה" היה החומץ עשוי מתמד יין גרוע שפסול לאכילה ולכן פטור ממעשרות, ואילו עכשיו הוא עשוי מיין ששהה זמן רב והחמיץ ולכן הוא חייב במעשרות. אין בבבלי הסבר לשינוי, והוא מוצג כגזרת גורל או כשינוי בטבע הארץ. המונח "בראשונה" מתאר מצב לפני ימיו של דובר המימרה, ומכיוון שהדובר הוא רבי יהודה הרי שהשינוי קשור למרד בר כוכבא או למרד הגדול.

18 אותו הסבר חוזר בירושלמי, אך שם הוא מועמד באופן שונה: "חומץ האדומי בסימא דרומיא. בראשונה שהיו עושין יין בטהרה לנסכים לא היה הייין מחמיץ, והוון יהבין בגויה שעורין בגין דיחמע והוון צווחין ליה בסימה דרומיה" פסחים פ"ג ה"א, כט ע"ד – חומץ האדומי הוא חומץ של הדרום. בראשונה היו עושין יין בטהרה לנסכים והיין לא היה מחמיץ והיו נותנים בתוכו שעורים כדי שיחמיץ והיו קוראים לו חומץ דרומי.

19 הגמרא חושפת טפח מרתק מהתפתחות החקלאות באזור יהודה. בזמן הבית השני היו מכינים את היין כך שיתאים לנסכים, זאת כפי שכל התוצרת החקלאית באזור יהודה, מהלך יום מירושלים, יועדה למקדש. מובן שלא כל התוצרת הגיעה למקדש, אך החקלאים הכינו את היין כך שיתאים לעלות "על שלחן גבוה". היין לנסכים אסור שיכלול חמץ, לכן הוכן ללא שעורה. מגדלים שרצו שיינם יחמיץ נתנו בתוכו שעורים, ובכך נפסל למקדש. אדום הוא החלק הדרומי של יהודה, רחוק יחסית מהמקדש ומשם לא העלו יין למקדש, ועל כן החומץ באדום הוכן עם חמץ. כיום, כלומר בימי התנאים, בכל חומץ הוסיפו שעורים, אך המשיכו לקרוא לחומץ עם שעורים "חומץ אדומי" או "דרומי". המונחים "אדומי" ו"דרומי" מתחלפים במקורות, ובכך אין חידוש.

20 דברי רבי יהודה שבבבלי משקפים אותה תמונת מצב. לפני החורבן יועד כל היין לאפשרות כי יגיע למקדש, ולכן הכינו חומץ מיין גרוע תמד. לאחר החורבן חרב גם השוק ליין מעולה, ולכן הרשו המגדלים לעצמם לייעד גם יין טוב לחומץ.

21 לפי הסבר זה משנתנו מדברת על המצב הקדום. חומץ העשוי מתמד הוא מהקלין שבדמאי, ולפי דברי רבי יהודה שבירושלמי פטור גם ממעשרות ודאי כא ע"ד. אבל כיום יהודה כגליל, והחומץ העשוי מיין חייב במעשרות. בניגוד לכל יתר הרשימה, החומץ איננו צמח אלא מוצר חקלאי מעובד.

22 והכיסבר – הירושלמי מסביר שזהו הכוסברתא, צמח תבלין המוכר עד היום בשם זה. במסכת שביעית פ"ט מ"א נאמר שכוסבר הרים פטור משביעית, ונראה שכוסבר הרים הוא כוסבר שביהודה, מכאן שהכוסבר פטור גם ממעשר ודאי. אבל במשנת מעשרות נקבע במפורש שמפרישים מעשרות מכוסבר. הדיון שם הוא על כוסבר הגדל בחצר ואוכלים ממנו סעודת עראי, אבל משמע שבסעודת קבע מפרישים ממנו מעשר פ"ג מ"ט. סביר להניח כי הכוונה לכוסבר בגליל, וכאן בגליל מפרישים מעשר מכוסבר ללא כל הסתייגויות. ממשנתנו לא ברור מה ההבדל בין הגליל ליהודה, האם ביהודה הכוסבר פטור ממעשר דמאי וחייב בוודאי או שמא ההפך, שביהודה פטור ממעשר דמאי ובגליל חייב במעשר דמאי וקל וחומר ודאי. מכל מקום, ממשנת מעשרות משמע שהכוסבר חייב במעשרות ולפי פשוטה משנת מעשרות משקפת את הנוהג הגלילי, וכן פירשנו לגבי האוג. אין טעם חקלאי להבדל בין יהודה לגליל, וכנראה הדבר תלוי בחילופי נוהגים מקומיים. בגליל תיבלו בכוסבר, וביהודה התעלמו מתבלין זה.

23 רבי יהודה אומר כל השיתים פטורות חוץ משלדפרה – דפרה או דיופרה היא מילה שניכרת בה הצורה היוונית דיו, שמשמעה שניים. הכוונה כנראה לעץ תאנה המניב שני יבולים בשנה בבלי, עירובין יח ע"א. הרימים, או הרימין, של עונה אחת נכנסים עם הפרות של השנה השנייה, כל הרימים פטורים חוץ מרמי שיקמה – בכל עדי הנוסח האחרים "שקמונה". שקמונה הייתה עיירה חשובה על חוף הכרמל ליד חיפה ומדרום לה. נראה ששם היו תאנים טובות שגם הרימין שלהן היו נשמרות ונאכלות.

24 כל בנות שיקמה פטורות חוץ מן המסוטפות – כפי שפירשנו לעיל אלו התאנים שבלסו אותן, פצעו את הפרי ובכך גרמו להבשלתו ולהכשרתו למאכל.

25 לסיכום – משנתנו מונה פרות הפטורים מדמאי. חלקם פטורים מכלל המעשרות ומשביעית ופאה, חלקם חייבים במעשר ודאי אך פטורים מדמאי משום שהחיוב אינו מובהק, ובחלק מהמקרים היו שהחמירו והפרישו מעשר ודאי על מה שחכמים פטרו. אך גם באלה בדמאי פטורים. עד כאן המשנה. אך האמוראים לא יכולים היו לקבל מצבי ביניים בלתי מוגדרים וניסו לפרש את משנתנו באופן שכל אלו פטורים גם ממעשר ודאי, או שחייבים בוודאי ופטורים מדמאי. כך או כך, משנתנו מונה את הפטורים מדמאי ואינה מתחבטת בשאלת הפרשת מעשר מוודאי. פרשנות זו מתאשרת גם ממשנה ג ולהלן.

1 המשנה עוסקת במעשר שני שהוא דמאי, כלומר פרות דמאי בשנת מעשר שני, ועם הארץ חשוד שלא הרים גם מעשר שני.

2 הדמי אין לו חומש – מעשר שני יש להעלות לירושלים ולאכול אותו שם בטהרה. הוא הדין בפרות נטע רבעי השנה הרביעית של היבול. אבל ניתנה אפשרות מוגבלת לפדות את הפרות ולהעלות את הכסף לירושלים. הפדיון הוא תמורת ערכם הרֵאלי של הפרות. כשנפדה בידי הבעלים עצמם יש להוסיף על המחיר עוד חומש משנה, מעשר שני פ"ד מ"ג. דמאי, כלומר פרות שספק אם הפרישו מהם מעשר שני, מותר לפדותם ללא המרכיב של החומש. ואין לו ביעור – ביעור מעשרות הוא המועד שבו כל אדם חייב לשלם את חובותיו בגין מעשרות: לתת את המעשר הראשון ללוויים, את מעשר העני לעניים ומעשר שני לפדות או לאכול. במחזור של שבע שנות השמיטה נקבעו שני מועדים לביעור, יום טוב אחרון של פסח של שנה רביעית ליבול שלוש השנים הראשונות ויום טוב אחרון של פסח של שביעית משנה, מעשר שני פ"ה מ"ו. בפירושנו למשנה נעמוד על כך כי כך יש לגרוס במשנה שם, אך יש הגורסים שם "יום טוב הראשון". ונאכל לאונן – האונן הוא מי שמת לו מת וטרם נקבר. התורה קבעה במפורש שאונן אסור באכילת מעשר שני. במעמד שבו האדם מתוודה על הבאת מעשרות כתקנם הוא מכריז "לא אכלתי באֹני ממנו", ומכאן נלמד האיסור דברים כו יד; משנה, מעשר שני פ"ה הי"ב. להערכתנו האיסור אינו נובע מכך שהאונן טמא, אלא שאכילת מעשר שני היא שמחה לאדם, והאונן שרוי בצער.

3 וניכנס לירושלם ויוצא – פרי של מעשר שני שנכנס לירושלים אין בעליו רשאי עוד לפדותו משנה, מעשר שני פ"ג מ"ה. מעשר שני שהוא דמאי פטור ממגבלות אלו, משום שמעמדו מסופק. עד כאן פירוש פשוטה של המשנה, ומשמע ממנה שסתם פרות של מעשר שני אינם נכנסים לירושלים ויוצאים, ואם נכנסו יש לאכלם שם בטהרה ואין להם עוד פדיון. ברם במשנת מעשר שני, העוסקת בעניין, המצב מורכב יותר. יש בה מחלוקת בית שמאי ובית הלל ומחלוקת תנאים במה נחלקו. משנה אחת מציגה מחלוקת בנושא בין תנא קמא ורבן גמליאל מעשר שני פ"ג מ"ה, והמשנה שאחריה מ"ו אומרת שזו מחלוקת בית שמאי ובית הלל. בית הלל אומרים שפרות רגילים ניתן להכניס ולהוציא ללא כל מגבלה. במשנה זו שתי דעות על מה נחלקו הבתים, והמשנה מסיימת: "והדמאי נכנס ויוצא ונפדה" מעשר שני פ"ג מ"ו. המשפט האחרון זהה למשנתנו. ברם לפי משנה ו הוא משמעותי רק לשיטת בית שמאי, שהרי לבית הלל גם פרות ודאי נכנסים ויוצאים מירושלים. אם כן, משנתנו היא או לשיטת בית שמאי לפי התנא של משנה ו או לשיטת חכמים לפי התנא של משנה ה. העמדת סתם משנה כבית שמאי אינה מפתיעה. אמנם בדרך כלל ההלכה כבית הלל וסתם משניות כבית הלל, ברם מצינו משניות רבות שסתמן כבית שמאי. במקרה זה, כאמור, משנה ה מציגה את המחלוקת לא כדיון בין בית שמאי ובית הלל אלא כמחלוקת בין חכמי דור אושא. יתר על כן, לפי הרישא של משנה ו במסכת מעשר שני גם בית הלל מודים שפרי שנגמרה מלאכתו ושנכנס לירושלים אינו יוצא עוד. אם כן, לפי תנא זה משנתנו היא כדעת הכול, כמתואר בטבלה.

4 פרות מעשר שני שנכנסו לירושלים

5 בית שמאי מחמירים ובית הלל מקלים

6 ומאבדים את מעוטו בדרכים – אם אדם הולך בדרך עם מעשר שני של דמאי והמעשר התקלקל, אם מדובר בכמות קטנה – רשאי הוא לאבדו, אך כמות גדולה יש להביא לירושלים. מעשר שני אין לאבד כלל. בירושלמי מתנהל דיון האם מדובר במעשר שני בדווקא או בתרומה. המילה "דרכים" מהותית להבנת ההלכה, ויש בה רמיזה למקרה שעליו מדובר. עם זאת רבי יהוסף אשכנזי לא גרסה, כפי שמעיד בעל מלאכת שלמה, אך היא נמצאת בכל עדי הנוסח שבידינו.

7 ונותנין אותו לעם הארץ – בפרק הבא נלמד שאין לתת פרות לא מעושרים לעם הארץ להלן פ"ב מ"ב, וקל וחומר מעשר שני שהוא קודש ויש לאכלו בטהרה. אך מותר לתת פרות דמאי, ושוב רק מתוך שהפרות ספק חייבים במעשרות. כאמור, סתם פרי של יהודי הוא בחזקת דמאי, על כן להלכה זו חשיבות רבה. היא מאפשרת ל"חבר", המקפיד על מעשרות, למכור או להעביר סתם פרות לעם הארץ, ורק אם הפרי הוא ודאי אסור לו להעבירו.

8 ואוכל כנגדו – אם נתן מפרות מעשר שני לעם הארץ חייב הוא להפריש כמות מקבילה מפרותיו ולאכלם בטהרה כאילו הם פרות מעשר שני. הווה אומר שיש לו למעשה זכות להחליף פרות מעשר שני דמאי בפרות אחרים שלו, ולהעביר את קדושת המעשר השני על פרות אחרים. פרות מעשר שני שהגיעו לירושלים אסור לפדותם ואסור למכרם, אבל מותר לשני בני אדם הנמצאים בירושלים "להחליף" ביניהם פרות תמורת כסף משנה, מעשרות פ"ג מ"ג.

9 ומחללין אותו כסף על כסף ונחשת על נחשת כסף על נחשת – לפני ביאור המשנה יש להבהיר את המצב המוניטרי בתקופה. בשוק הילכו שלושה סוגי מטבעות: מטבעות נחושת, מטבעות כסף ומטבעות זהב. כך נהגו מלכי יוון, כך נהגו מלכי בית חשמונאי וכך נהגה האימפריה הרומית-ביזנטית. באימפריה הרומית טבעו את מטבעות הזהב והכסף השלטונות המרכזיים, ואת מטבעות הנחושת אפשרו גם לשלטונות המקומיים לטבוע. עד ראשית המאה השלישית טבעו גם הנהגות הערים מטבעות נחושת. חוקרים נחלקים בשאלה מה היו המטבעות שהילכו בפועל בשוק, ואשר בהם נעשה רוב המסחר. מכל מקום, הממצא בארץ ישראל מוכיח שמטבעות הנחושת היו ההליך העיקרי במסחר היום יומי, ומטבעות יקרים יותר שימשו רק במסחר הגדול ולא בשוק. עדות לכך יש ביותר מ-150 מטמונים שנמצאו מהתקופה הרומית-ביזנטית, מהם מטמוני "חיסכון" שאדם הטמין מחסכונותיו לעת מצוא, או שקהילה הטמינה במסגרת ניהול עסקיה. בכל אלה רוב המטבעות הם מטבעות נחושת. מטבעות יקרים יותר נתגלו כמעט רק במטמונים מהתקופה הביזנטית. בחפירות נמצאו כמובן גם מטבעות כסף וזהב פזורים, אך עדיין רוב הממצא הוא של מטבעות נחושת. משנתנו היא עדות ספרותית מובהקת לקושי שבקנייה במטבעות כסף וזהב, כפי שנראה להלן.

10 לפי דין תורה פודים את הפרות של מעשר שני ומעלים את הכסף לירושלים, ושם מחללים אותו תמורת פרות או מצרכי מאכל אחרים, כלומר קונים בכסף מצרכי מאכל. הבעיה שהתעוררה הייתה מעשית. בזמן הפדיון פדו את הפרות במטבעות לפי ערך הפרות, ובאופן טבעי השתמשו במטבעות קטני ערך, כלומר במטבעות נחושת. כדי למנוע טלטול החליף אדם את מטבעות הנחושת במטבעות כסף, או אפילו במטבעות זהב. המשנה מעלה את השאלה כיצד ינהג אדם הנמצא בירושלים ובידו מטבעות כסף וזהב. הוא אינו יכול, ואינו רוצה, לקנות פרות בכל המטבע, שכן המטבע יקר מדי, ובמטבע אחד הרבה יותר מצרכיו. השאלה נשאלת במסגרת מסכת מעשר שני, ונעסוק בה במקומה. מכל מקום נקבע שם שאסור גם לחלל מטבע יקר על מטבע זול יותר, כלומר שאין לחלל מטבע זהב על כסף או על נחושת, אם כי אמרו במשנה שם "מחללין כסף על נחשת מדחק" פ"ב מ"ו, ובתוספתא שם: "לא יחללו זהב על הכסף, שאין מחללין זהב על הנחשת. רבי לעזר בי רבי שמעון אומר מעשר שני של זהב מחללין אותו על מעות שבירושלם. במי דברים אמורים בשל דמיי, אבל בשל ודיי הרי זה אסור" פ"ב ה"ז. זו היא ההלכה שבמשנתנו. מותר לחלל מטבע יקר על מטבע זול, אך רק בדמאי, ובפרות מעשר שני ודאי הדבר אסור. משנתנו היא אפוא כרבי אליעזר ברבי שמעון, אך ההלכות עיקרן מימי בית שמאי ובית הלל, ונבררן בפירושנו למסכת מעשר שני.

11 ונחושת על הפירות – הלכה זו היא בבחינת פשיטא ולא נאמרה אלא בשל רצף האפשרויות, שכן ברור שאת המטבעות מחללים על פרות, כלומר קונים בהם פרות, ובלבד שיחזור ויפדה את הפירות דברי רבי מאיר – כך הנוסח בכל עדי הנוסח שבידינו, וכן מעיד הר"ש: "בכל הספרים גרס ובלבד". אבל בבבלי המשנה מצוטטת בנוסח "ויחזור ויפדה..." בבא מציעא נה ע"ב, וגם בכתב יד ס, הוא הנוסח של הר"ש סיריליאו, המושפע מהבבלי. לפי הנוסח שלנו, לאחר שפדה את הפרות חייב הוא לחזור ולפדותם בכסף, והדבר מוזר ביותר. עד עתה הסברנו את המשנה גם במי שנמצא בירושלים, אבל לפי ההמשך מדובר במי שנמצא מחוץ לעיר. בדמאי מתירים לו לחזור ולהמיר את הכסף בפרות, אבל אי אפשר להעלות את הפרות אלא צריך לפדותם בכסף. רבי מאיר מדבר כנראה על מי שגר רחוק מירושלים יותר ממהלך יום. הוא אולי רוצה לאבד את הפרות משום שלא כדאי לאולטרוח לעלות לעיר, על כן רבי מאיר מחייב לפדותם בכסף כדי שיעלה את הכסף לעיר. עם זאת, לנוסח הבבלי יש עדיין יתרון גדול, שכן לפי נוסח זה הוא רשאי לחלל שנית את הפרות, אך אינו חייב בכך. הר"ש מסכם את הדיון: "לכן נראה דלא גרסינן בלבד וברוב הספרים ליתא". עדותו היא שאכן בספרים שלפניו הופיעה המילה, ויש לתקנה. דבריו על "רוב הספרים" מתייחסים כנראה לסוגיית הבבלי, או לתיקון שלפיו הציע להגיה את המשנה.

12 וחכמים אומרים יעלו הפירות ויאכלו בירושלם – לפי הפירוש הראשון לדברי רבי מאיר נוסח עדי הנוסח שבידינו הוא רשאי גם להעלות את הפרות, ולפי ההסבר השני חכמים מחמירים וקובעים שאין חילול פעמיים. אם חילל את הכסף על פרות, אסור לו לפדותם חזרה וחייב להעלות אותם לעיר הקודש.

13 לעיל ציטטנו את המשנה שמדוחק התירו לחלל כסף על נחושת בוודאי. הבבלי הבין שמשנה זו חולקת על משנתנו, שכן במשנתנו מעשר ודאי אסור לחלל ומעשר דמאי מותר לחלל בבלי, בבא מציעא נו ע"א. להערכתנו ההיתר לעשות זאת בדמאי הוא הוא הדוחק. הבבלי נוקט בדרך משפטית שבה מצב מסוים או אסור או מותר, אך ראינו שבמשנה מצויים גם מצבי ביניים, וזהו אותו "דוחק".

14 במשנת בבא מציעא נמנים חמישה חומשים וביניהם האוכל תרומת מעשר של דמאי פ"ד מ"ח. נראה שמשנה זו חולקת על משנתנו, שכן אצלנו אין חומש לדמאי. אם כי ניתן לחלק שאין חומש על דמאי, כלומר על כל הפרות שכבר הפרישו מהם תרומת מעשר, והספק הוא אם הופרש המעשר עצמו. אבל אם הספק הוא על תרומת מעשר, יש לפודה חומש. פירוש זה מחייב להעמיד את משנת בבא מציעא בסוג שונה של דמאי, פרות שהם ספק תרומת מעשר. ברם דומה שבכל מצב כך יש לפרש את הלשון שם, ובבואנו להסביר משנה זו בעתיד נברר זאת. דרך אחרת לפתרון הסתירה היא ששם מדובר בגוזל תרומת מעשר ששם יש מרכיב של קנס, ואילו במשנתנו מדובר בחילול מעשר שני שהוא דרך המלך של ביצוע מצוות מעשר שני. כפי שנראה להלן בסמוך אכן משנתנו עוסקת בעיקר בחומש הנובע מפדיון מעשר שני.

15 בפועל הקלו חכמים בחומש של מעשר שני, ולמעשה הציעו דרך קלה לעקיפת חובה זו. לפיכך, ההקלה שבמשנה שאין חומש למעשר שני אינה משמעותית מבחינה כלכלית.

16 המשנה אינה מסבירה את ההיגיון בפסיקה. לפי פשוטם של דברים כל אלו הם מקרי ספק, וקל הקלו בספק כמו במשנה הקודמת. ברם הירושלמי מסביר שאין לדמאי חומש, "שאם את אומר לו שלא יפריש אף הוא אינו נוהג בה בקדושה" כא ע"ד, כלומר קל הקלו בדמאי היות שהבינו חכמים שאם יחמירו הם עלולים לדחות רבים מקיום המצווה; הקלו על מנת לשפר את מידת השמירה על המצווה. הסבר זה מתאים לכל הסעיפים שבמשנה, ואולי גם למשנה הקודמת. דברי התלמוד משקפים גישה חשובה בהלכה, מגמה שלא להחמיר במצוות שביצוען בציבור רעוע. חכמים לא ראו עצמם רשאים לבטל מצוות, אך יכולים היו להקל בפרטים, וניצלו אפשרות זו.

1 הלוקח לזרע – אין מפרישים מעשר על זרעים. הדברים אמורים בגידול שפריו נועד לזריעה, כגון בצל לזרעים, זאת משום שמעשר מפרישים רק מאוכל ולא מזרע. להלן נרחיב בכך.

2 ולבהמה – גם אוכל של בהמה פטור ממעשרות, שכן אינו נחשב לאוכל. ההלכה עצמה ברורה, אך שוב היו שהחמירו על עצמם. בירושלמי ובמדרשים מסופר על פרתו של אלעזר בן יאיר, שהיה חסיד ידוע, שלא אכלה אוכל שאינו מעושר. במקורות שני סיפורים, האחד שלא אכלה אוכל שאינו מעושר והאחר שאפילו דמאי לא אכלה, אף שפועליו של החסיד האכילוה דמאי לפי משנתנו. הסיפור השני הוא פיתוח של הראשון, והוא שוב מעיד שהיו שהחמירו יותר מההלכה וחייבו מאכל בהמה במעשר ודאי. אלו סברו שמאכל בהמה פטור מדמאי, והיו גם גישות שהחמירו עוד יותר. כל זאת בהתאם לסכֵמה שתיארנו בסיכום משנה א ולפיה היו בציבור דעות מחמירות שההלכה דחתה, אך נותרו להן בספרותנו שקיעין. דרישה מחמירה זו מופיעה גם בתנא דבי אליהו כהלכה לכל דבר: "מעשה בכהן אחד שנפלה עליו אש, ואכלה ממנו שלשים זכרים כרים וששים בגדים, ועשרים וארבעה כדים של יין, ועשרת כדים של שמן, ושאר ממון. בא וישב לפני חכמים, אמר להן, רבותיי נפלה עלי אש ואכלה ממני שלשים זכרים כרים, וששים בגדים, ועשרים וארבעה כדים של יין, ועשרת כדים של שמן, ושאר ממון שהיה לי. היכניסו חכמים יגון ואנחה כנגדו. אמרו, לא זזו משם, עד שבא אדם שאינו בקי בהלכה כלום, אמר לו, המאכיל את בהמתו תרומה מהו? אמר לו מותר. אמר לו שמא אסור? אמר לו לאו. אמר לו אני כהן והאכלתי את בהמתי תרומה. וכששמעו חכמים בדבר ענו כולם כאחת ואמרו, ברוך המקום ברוך הוא שאין לפניו משוא פנים, וכי תרומה שאין לה אוכלין, וקדשים שאין לה להן אוכלים, כלום הולכים אלא לשריפה?! אלא עשיתה שלא כדין. אמר להן, הלא כרשיני תרומה מאכילין אותם לבהמה ולחיה ולתרנגולין משנה, תרומות פי"א מ"ט? אמרו לו לא אמרו אלא מפני שהן מאכל בהמה, ובשני רעבון בני אדם אוכלין אותם. לפיכך גזר עליהן דוד בשני רעבון, והתירו והתירום למאכל אדם בהמה. מיכן אמרו, כל המאכיל את בהמתו תרומה, בין תרומת הארץ ובין תרומת חוצה לארץ, עליו הכתוב אומר בוזה דרכיו יומת" תנא דבי אליהו, יד, עמ' 67-66.

3 קמח לעורות – בתהליך העיבוד מפזרים על העור קמח, ושוב, הקמח הוא אוכל אך אין הוא משמש למאכל ופטור ממעשרות. את המעשר צריך להפריש לפני הטחינה בגורן, על כן נראה שכאן מדובר בגרעינים שנטחנו בשביל עבודת הבורסקאי. התוספתא אומרת שפטור רק בדמאי ולא בוודאי פ"א הכ"ה. כפי שראינו, השאלה מה הדין בוודאי מלווה את כל המשניות הללו, וראינו גישות שונות לכך.

4 שמן לנר – למאור, או שמן לסוך בו את הכלים – להלן יוסבר שהכוונה לשמן שסכים בו את חוטי האריג, ובלשון חכמים כלים הם בגדים. אפשרות אחרת היא שמדובר בשמן שסכים בו את פנים כלי החרס לפני הצירוף בתנור תוס', ביצה פ"ג הט"ז, או בשמן שסכים בו כלי מתכת, אבל שמן שמרח בו כלי חרס לפני בישול הוא כאוכל לכל דבר. מכל מקום, סיכת כלים נזכרת רבות בספרות חז"ל.

5 פטור מן הדמי – הסברנו שבכל המקרים הללו פטור גם ממעשר ודאי. הסבר זה נכון על כל מרכיבי המשנה, אך בעייתי ברישא העוסקת בפרות לזרע.

6 השאלה היא האם אכן זרע פטור ממעשרות. במשנת פאה רבי עקיבא קובע במפורש שהזורע פטור ממעשרות, שאין מעשרות אלא לאחר מירוח פ"א מ"ו, ולפי הירושלמי חכמים חולקים עליו ועמדתו של רבי עקיבא נדחית ומגונה וחשודה בצדוקיות. במשנת תרומות פ"ט מ"ו נאמר בפשטות שאין לזרוע טבל, והזורע טבל "גדולי גדוליו אסורין". הגדרה זו נכונה על "דבר שאין זרעו כלה", כלומר שהפקעת הנזרעת עדיין קיימת, אבל בדבר שזרעו כלה כגון חיטה הגידולים חולין, אבל מכל מקום אין לעשות כן. משמעות האיסור ותוצאותיו מחייבות בירור, ונדון בהן בפירושנו למשנה שם.

7 מגזיב ולהלן פטור מן הדמיי – כזיב נחשבה לתחום ארץ ישראל כלפי צפון. מעבר לה "מכזיב ולהלן" היא חוץ לארץ. ביררנו נושא זה בהרחבה בפירושנו למסכת שביעית. שם ראינו כי כזיב מסמלת את קו התחום באופן כללי, אבל הגבול המדויק עבר מעכו בקו צפון-מזרחי, אך מול כזיב נטה מזרחה בצורה ניכרת איור 10. התחום מצפון לכזיב הוא "סוריה". תחום סוריה חייב במעשרות, אבל פרות גויים פטורים ממעשרות, ולכן הקונה סתם פרי יכול לתלות בכך שהפרי גדל ברשות נכרי ולכן פטור ממעשרות. התלמוד רואה במשנתנו את ההוכחה שמשנתנו מדברת על פטור מדמאי, אך כזיב פטורה גם ממעשר, כלומר פרות גויים פטורים ממעשר ירו', כא ע"ג. ברם לשיטת ריש לקיש שכל הפטור מדמאי חייב בוודאי לעיל מ"א ניתן להעמיד את משנתנו ב"לוקח מכזיב", כלומר במי שקנה פרות בכזיב. המילה "הלוקח" מופיעה בראשית המשנה וחלה על הכול, על מי שלוקח פרי לזרע, או לוקח קמח לעורות, או פרות מכזיב. פרות אלו באו או מתחום ארץ ישראל או משטחי חוץ לארץ, לכן הם חייבים במעשר רק מספק, ואם הפרות הם דמאי הרי שמספק הם פטורים. בפרק הבא נדון בדין פרות מעורבים שלא ברור מהיכן באו, ואין ספק שאכן אלו חייבים בוודאי ופטורים מהפרשת מעשר במקרי ספק דמאי. קצת קשה להבין מדוע הדיון בשאלה זו אינו רצוף, חלקו במשנתנו וחלקו בפרק הבא. אך ניתן להסביר זאת בשימוש במקורות שונים שעמדו לפני עורך המשנה. התוספתא למשנה זו שוזרת סדרת הלכות בעניין זה של הקונה פרות ממקום שבו ישראל וגויים מביאים סחורה תוס', פ"א ה"ט - הי"ד. נראה, אפוא, שהתוספתא פירשה כפירוש האחרון, לשיטת ריש לקיש תמונה 3.

8 חלת עם הארץ – עם הארץ אינו מעשר, אך הוא מפריש חלה, זאת כיוון שאכילת חלה יש בה איסור, ואילו באכילת מעשר אין איסור בגוף הפרות. זאת גם הסיבה שעם הארץ מפריש תרומה ותרומת מעשר. הנחת המשנה היא שאותו עם הארץ לא ירצה להכשיל את הכוהן ולא יאכיל אותו במה שלדעת הכוהן ה"חבר" הוא איסור. כך מנסח רבי הושעיה: "אימת קדשים עליו ואינו נותן לכהן דבר שאינו מתוקן". רבי יוחנן מציע הסבר אחר: "בשעה שגזרו על הדמיי לא גזרו על דברים הללו" ירו', כב ע"א. בירושלמי גם נאמר שזו דעת בית הלל, ולדעת בית שמאי מה שהופרש כ"חלה" חייב במעשר מספק דמאי. יש להניח שלרבי יוחנן לא הייתה מסורת על טיב גזרת דמאי, שהיא גזרה קדומה ביותר, מה עוד שכאמור זו מחלוקת בית שמאי ובית הלל. אלא שרבי יוחנן סבור שאין להחמיר על חלה, ורבי הושעיה נותן לכך טעם. מן הראוי להעיר שאין להלכה טעם מעשי-כלכלי. הרי את החלה מקבל הכוהן, והוא חייב לאכלה בטהרה. אם יפריש ממנה מעשר מספק הוא רשאי להפריש אותה לעצמו, וזאת לפי השיטה שנהגה בפועל שהכוהנים קיבלו את המעשרות. אם כן, אין להפרשה משמעות מעשית. מצד שני, מבחינה הלכתית טהורה הפרשת מעשר מחלה היא אבסורד. אם המעשר ניתן לכוהן אין לכך משמעות, כפי שאמרנו, ואם המעשר ניתן ללוי אין הוא רשאי לאכלו, שהרי זאת חלה, ורק לכוהנים מותר לאכלה. לעתים קרובות הייתה החלה טמאה, שכן את החלה מפרישים מהעיסה והעיסה מטמאת מרגע הטלת המים. על כן כל הדיון אינו מעשי, שכן המעשר והחלה כולם מושמדים באותו אופן.

9 והמדומע – מדומע הם פרות שהתערבב בהם איסור והיתר, והפרות אסורים באכילה. עם הארץ נתנם לכוהן. הבעיה ההלכתית-מעשית שעמדנו עליה לעיל קיימת גם כאן: אי אפשר לתת את המעשר ללוי, בגלל התרומה המעורבת בו, ואם הכוהן לוקח את המעשר לעצמו – אין כל משמעות להפרשת המעשר, והלוקוח בכסף מעשר – מעשר שני, מה שנפדה בכספי המעשר בירושלים; פרות אלו קיבלו מעמד של מעשר שני, ומעשר שני פטור ממעשר ראשון, ושירי מנחות – מה שהובא למקדש, אך התברר כמיותר. שוב המשנה מניחה כנראה ש"אימת קדשים עליו", ולא יביא למקדש מה שאינו מתוקן, או שלא גזרו דמאי על אלו שחיובם אינו מובהק דיו, פטורין מן הדמיי– לפי ההסבר שהצענו, שהוא גם ההסבר המקובל על רוב המפרשים, המשנה כונסת תחת גג אחד פטורים שונים. חלקם פטורים מלכתחילה ממעשר דמאי וודאי כאחד כמו מעשר שני, חלקם חייבים אולי במעשרות אבל אין חיובם ודאי ולכן הם פטורים מהפרשת מעשר מספק דמאי, חלקם "אימת מעשרות עליו". אולי מבצבצת כאן הדעה שמנחות פטורות בכלל ממעשרות, שכן ההקדש פטור ממעשרות ומתרומות.

10 שמן ערב – שמן ערב הוא שמן שנתן בו בשמים, ונועד לריח ולא לסיכת הגוף. התוספתא והירושלמי מדגימים את ההלכה על שמן ורד או ורדינון, שמן שהטילו בו עלי ורדים כתושים לבישום הבית תוס', פ"א הכ"ו; ירו', כב ע"ב.

11 בית שמיי מחייבין – אולי הם סוברים שריח כאכילה, או שיש לראות במוצר שמן למאכל סיכה שהוא משתמש בו למטרה אחרת, אך עיקרו לאוכל.

12 בית הלל פוטרין – שכן אינו למאכל. דומה שהוויכוח ביניהם הוא גם על הפרשת מעשר מוודאי. בתוספתא מובאת מחלוקת בין שני מוסרים שמסרו את דברי רבי נתן. לפי הראשון בית הלל פטרו בשמן פיליטון בלבד, ולפי השני רק בשמן ורד הודו לבית שמאי שם הכ"ו-הכ"ז.

13 משנתנו מדגימה יפה את פירושנו למשנה הראשונה. לפי הסברי האמוראים כל אלו פטורים רק מהפרשת מעשר מספק דמאי, וחייבים במעשר ודאי. אפילו רבי יוחנן שטען במשנה א שכל הפטור מדמאי פטור גם ממעשר ודאי מודה כאן שזו הלכה מיוחדת לדמאי, שהרי לפי הסברו כשגזרו את גזרת הדמאי לא גזרו על כגון זה. כמו כן ברור לכל הדעות שמנחות חייבות במעשר ודאי ורק מדמאי הן פטורות. ברם, לפי ההסבר ההלכתי-מעשי שהצענו חלת דמאי ומדומע פטורים אולי גם ממעשר ודאי, והוא הדין לשמן ערב. אם כן, חלק מהמנויים ברשימה פטורים גם ממעשר ודאי וחלקם רק מדמאי, והמשנה לא עסקה כלל בהפרשת מעשר מוודאי אלא רק בהפרשה מדמאי.

14 לסיום עלינו לחזור לנימוק "אימת קדשים עליו". אם הוא אכן רֵאלי הרי שיש בו עדות מעניינת לשיתוף הפעולה בין עמי הארץ וה"חברים". עמי הארץ מצטיירים כמי שמקבלים עול תורה ומכירים במצוות מעשרות, אלא שקשה עליהם לקיימה. הם נוהגים כבוד בה וכבוד בשומריה, ואינם חפצים להכשילם. תמונה אופטימית זו אינה רֵאלית לחלוטין. על רבי טרפון מסופר שהיה מקבל תרומה מכל אדם, וזאת מתוך אותה הנחה שמי שנותן תרומה דואג לבל תיטמא. לפי הסיפור שם ריננו עליו העם ורבי טרפון קיבל על עצמו לבל ייקח תרומה ממי שאינו מקפיד על טהרה תוס', חגיגה פ"ג ה"ו. המעשה מעיד על ההתלבטות ועל כך שהנימוק "אימת קדשים עליו" לא היה מקובל על הכול.

15 לעומת זאת, הנימוק היה מקובל בתחום טומאת הקודשים. בכל הנוגע למקדש נאמנים היו עמי ארצות על טומאת קודשים. גם בסיפור של רבי טרפון הוא מדגיש שלא יקבל יין אלא אם כן יצהיר עם הארץ שיש בו רביעית קודש, כי אז הוא בוודאי מקפיד על טהרתו. בפירושנו לחגיגה עמדנו על כך כי ההחלטה להאמין לעמי הארץ על טהרת הקודש נבעה משני מניעים המנוגדים במידת מה זה לזה. האחד היה רגישותם של עמי הארץ לטהרת הקודש ויראתם מפניה, והאחר היה הרצון שלא להרחיק את עמי הארץ מעבודת המקדש. מכל מקום בטהרה רגילה דווקא לא האמינו להם, ולא סמכו על הכרתם את ההלכה.

16 הנימוק "אימת קדשים עליו" בסוגייתנו מנמק את הפטור מחלת דמאי, וככזה הוא מצוטט גם בירושלמי חלה פ"ד ה"ד, ס ע"א, אבל ייתכן שבמקורו הוא נאמר על שיירי מנחה בלבד. שיירי מנחה הם בתחום טהרת הקודש, ואם אנו מאמינים שעם הארץ שמר על טהרתם אנו רשאים להאמין שלא הביא למקדש פרי שאינו מתוקן, ואולי רק התלמוד העביר את הנימוק לחלה, מתוך שכבר עומעמה חריפותו של העימות עם עמי הארץ. מכל מקום, אין ספק שסוגייתנו מביאה את הנימוק לעניין חלה. אלא שכאמור לא מן הנמנע שאפילו אם נאמר הנימוק על חלה הוא נאמר להצדקת דין בסיטואציה שבה שמירת המצווה היא חסרת טעם, כפי שטענו. אם כן, אולי הנימוק יותר ספרותי מרֵאלי, ואולי הוא אכן מלמד עד כמה מורכב היה יחסם של עמי הארץ לכל המערכת ההלכתית של מעשרות ותרומות.

1 הדמיי מערבין בו – עירובי תחומים. הלכה זו שנויה במסכת עירובין, וביארנו אותה במקומה משנה, עירובין פ"ג מ"א. הבבלי עירובין לא ע"ב, ואולי גם הירושלמי, קושרים את משנתנו למחלוקות בית שמאי ובית הלל על מעמדו של הדמאי. המחלוקת הברורה ביותר מופיעה במסכת סוכה ודנה בשאלה האם מותר להשתמש באתרוג של דמאי: "של דמאי בית שמאי פוסלין ובית הלל מכשירין" פ"ג מ"ב. המחלוקת השנייה היא במסכתנו פ"ג מ"א, ובה נאמר שמותר לחלק לעניים דמאי, והם אם ירצו לעשר יעשרו, ואם לא – יאכלו את האוכל כשאינו מעושר והחטא יהא עליהם. ההנחה הסמויה היא שרוב עמי הארץ אינם מעשרים. הירושלמי שם מתחבט האם במחלוקת מדובר בעניים "חברים" המעשרים או גם בעניים עמי הארץ. בהמשך המשנה שם אומרים בית שמאי שגבאי הצדקה שיש להם פרות מעושרים ובלתי מעושרים יחלקו את המעושרים לעמי הארץ ואת הבלתי מעושרים ל"חברים", ואילו חכמים אומרים שיחלקו את הפרות ללא אבחנה. מדברי בית שמאי משמע שיש להימנע מלחלק פרות לא מעושרים לעניים עמי הארץ. אמנם מדובר שם בפרות שאינם מעושרים ודאי, אבל ההבדל אינו רב. סתם פרות נחשבו לדמאי משום שרוב עמי הארץ אינם מעשרים. נראה שגם במשנה להלן מדובר בפרות דמאי שהעורך מכנה אותם "פרות לא מעושרים". אם כן, בית שמאי מחמירים ותובעים לא לחלק פרי שאינו מעושר. הגמרא אצלנו מציגה עמדה זו של בית שמאי במפורש, וקובעת שמשנתנו ומשנת סוכה אינן כבית שמאי האוסרים על עניים לאכול דמאי. ייתכן שמסורת הייתה בידי אמוראי הבבלי, וייתכן גם שניסוחם הוא מסקנה פרשנית ממשנת דמאי.

2 כך או כך, הבבלי מסביר שלפי בית הלל אתרוג דמאי כשר כאוכל לעני ולכן מותר לקיים בו מצוות לולב, שהרי אדם יכול להפקיר את נכסיו ולהיות עני, ובית שמאי אוסרים על העניים לאכול דמאי, ולכן אין לאתרוג היתר אכילה. פירוש זה מחייב שכלול מה. הרי לפי משנת דמאי ברור שגם העניים חייבים במעשר. אמנם מותר לחלק להם את הפרות, אך זאת מתוך התקווה התאורטית שהם יעשרום. אם כן, האתרוג שאינו מעושר אינו בר אכילה. אלא יש לומר שהאתרוג ראוי לנטילת לולב משום שניתן למסרו לעני והוא יאכל אותו באיסור, או מתוך התעלמות מחובת ההפרשה. לפי פירוש זה, הגורם הקובע את היתר האכילה אינו האפשרות של נוטל הלולב לאכול את הפרי בעצמו, אלא אפשרותו הרֵאלית לתת אותו למישהו שיאכל אותו. איש אינו מוכן לאכול אתרוג של תרומה טמאה, אך יש המוכנים להעלים עין מאכילת אתרוג שאינו מעושר. יש לזכור שלפי ההלכה פרי שלא עושר אסור לאכלו, אך אין איסור אכילה של מעשרות. את המעשרות יש לתת ללוי, מי שלא נתן את המעשרות חייב ללוי חוב כספי, אבל הפרי עצמו אינו אסור. כל זאת בניגוד לתרומה שיש איסור חמור באכילתה, ללא קשר לחוב הכספי לכוהן.

3 ייתכן שיש לחפש את הפתרון בכיוון אחר. במשנת פסחים נקבע שמותר לצאת ידי חובת מצה במצה של דמאי פ"ב מ"ה. את המשנה הסברנו בכך שאמנם האוכל מצת דמאי עבר עברה על דיני מעשרות, ואמנם הוא חייב בהפרשת מעשרות, אבל יצא ידי חובת מצה. אמנם מצווה הבאה בעברה פסולה, אך התלמודים הגבילו את ההלכה למקרים שיש בהם זיקה ישירה בין העברה לבין מעשה המצווה. האוכל מצת דמאי או אתרוג דמאי הוא בחזקת עבריין, אך את מצוות מצה ונטילת לולב קיים. התלמוד הבבלי לא יכול היה לקבל את הסבר מעין זה, שכן אין בו אחידות פרשנית-משפטית. השאלה כיצד ניתן להמליץ על עשיית מצווה תוך התעלמות ממצוות מעשרות עדיין נותרה ללא פתרון משפטי, ולכן לא היו עורכי התלמוד יכולים לקבל הסבר זה. אבל במקורות התנאיים יש הסכמה שבשתיקה לפתרון זה שיש בו עבריינות מסוימת. יתר על כן, ייתכן שלהסבר זה התכוון הבבלי במקורו, וההסבר שנוטל הלולב או אופה המצה יכול להפקיר את נכסיו הוא קונסטרוקציה משפטית תאורטית ומשנית, הווה אומר שרק העורכים המאוחרים הוסיפו גוון זה של הסבר. ואכן, בלשון התלמוד ניכר שמי שהביא את המשנה והברייתא העוסקות בחלוקת מזון דמאי ובשימוש בו לא הסביר את תירוצו, ודברי ההסבר באו מיד שונה.

4 ממשנתנו ומהמשנה בפסחים אנו לומדים מעט על המדיניות החברתית של חכמים, מדיניות שמעורבים בה הלכה ושיקולים חברתיים. כידוע זלזלו עמי הארץ בחובת מעשר אך הפרישו תרומות ונזהרו בהן, בגלל האיסור בגוף הפרי. הם קיימו מצוות רבות, כולל נטילת לולב ואכילת מצה, והיו זהירים בחמץ, אך לא מילאו את הוראות ההלכה לגבי הפרשת מעשרות. לו היו חכמים קובעים שמצת דמאי ואתרוג דמאי פסולים, היו מרחיקים את עמי הארץ גם ממצוות אלו. הרי לעמי הארץ אין פרות שאינם דמאי, ובשוק קשה לרכוש פרות מעושרים. אם קיום מצוות מעשר הוא תנאי למצוות מצה, ייתכן שהיו רבים המסיקים שבתנאי זה אין הם מסוגלים לקיים את מצוות מצה, והיו מזלזלים גם בה. על כן אין חכמים פוטרים אדם מחובת המעשר, אך מנתקים את הדיון בשתי המצוות.

5 הוא הדין במצוות צדקה. רוב הפרות בשוק הם דמאי, וכך דינם של סתם פרות. מי שדורש שמנגנון הצדקה יקפיד על דיני דמאי מייקר את פרות הצדקה ומרחיק את העניים מקיום המצווה. אם כן, המדיניות שנקטו בה חכמים אולי אינה עקיבה מבחינה משפטית, אך יש בה תבונה חברתית.

6 נחזור למשנתנו. לכאורה משנתנו כבית הלל המוכנים לקחת בחשבון את האפשרות התאורטית שהאוכל יגיע לעניים, ולכן הדמאי ראוי לאכילה ולעירוב, ובית שמאי חולקים על כך, ועל כן יחלקו גם על משנתנו. כך פירשו התלמודים בבואם להסביר את דברי תנאים קדמונים על בסיס שיטה משפטית אחידה. ברם אם אכן טעמם של תנאים קשור, ולו במידת מה, גם לטעם העקרוני של ההימנעות מהרחקת עמי הארץ מחיי המצוות, הרי שגם כאן ספק אם בית שמאי יחלקו. "חברים" אינם אוכלים דמאי, אך עמי הארץ אוכלים אותו. אם ייקבע שאין סומכים על דמאי כעירוב, אי אפשר יהיה להתקין עירוב משותף של "חברים" ועמי הארץ. ייתכן שעל כן התירו כל התנאים כולל בית שמאי? התקנת עירוב מדמאי, וזאת משתי סיבות. ראשית – הוא ראוי לאכילה לרוב בני החצר, שנית – זו הדרך היחידה לאפשר עירוב בחצר שמסתופפים בה תחת אותה קורת גג גם "חברים" וגם עמי הארץ. זאת דעת בית הלל, ובית שמאי אינם מוכנים לקבל עמדה זו. אנו נחזור לשאלה בפירושנו להלן פ"ג מ"א.

7 אם אכן המסקנה נכונה אזי זו דוגמה לסדר העדיפויות שחכמים מציעים ולאסטרטגיה של קביעת ההלכה בתקופת התנאים. התלמודים מייצגים אסטרטגיה שונה שיש בה קידוש החלטותיהם של תנאים, אך העדפת הנימוקים הטכניים-משפטיים. ייתכן שהשינוי בהנמקה משקף גם שינוי בנסיבות שכבר לא הצדיקו את המדיניות החברתית-דתית של התנאים.

8 ומשתתפין בו – מניחים אותו לשם עירובי מבואות. הירושלמי אומר ש"מערבים" הוא בעירובי חצרות, ו"משתתפין – בין בחצירות בין בתחומין" ירו', עירובין פ"ג ה"א, כ ע"ג. כלומר "מערבין" הוא מונח צר, ו"משתתפין" רחב ביותר. המונח "עירובי חצרות" כולל כמובן גם את עירובי המבואות, שכן שני אלו הם אותה הלכה. הירושלמי מעיד בכך שבעצם די היה למשנה לומר "משתתפין", ואין המשנה מדקדקת בלשונה. פירוש זה של הירושלמי בעירובין מוכח ממשנת חלה פ"א מ"ח, שם מדובר על עירוב והשתתפות בלחם. כידוע עירוב תחומים ניתן להניח בכל מזון שהוא, ואילו עירובי חצרות ומבואות ניתן אמנם לערב ולהשתתף בכל מזון שהוא אבל העדיפו לערב דווקא בפת, ובפועל זה היה הנוהג המקובל. במשנה שם נדון הדין של "עיסת הרועים" ונקבע שהיא נחשבת כפת, מכאן שהמשנה שם מדברת על עירוב חצרות ומבואות, שרק בו הפת חשובה. מסקנה זו עולה גם מדיון התלמוד הירושלמי בעירובין פ"ז ה"י, כה ע"ב. שם חוזר המשפט שבמשנתנו ומתבאר שמדובר בעיקר בעירוב חצרות ומבואות.

9 עם כל זאת יש להעיר שבדרך כלל בלשון המשנה התקנה לטלטול בחצרות נקראת "עירוב", והשתתפות היא הכינוי המקובל לעירוב תחומים ומבואות: "ערבו בחצרות ולא נשתתפו במבוי" משנה, עירובין פ"ו מ"ח; "שתי חצרות... עירבה הפנימית..." שם מ"ט; "כיצד משתתפין בתחומין" שם פ"ח מ"א; "משתתפין במבוי ואם רצו לערב מערבין, מערבין בחצרות אבל אין רשאין להשתתף, משתתפין במבוי ומערבין בחצרות" תוס', עירובין פ"ו ט ה"ו, והשוו שם, ה"ה. דומה שניתן לקבוע ש"עירוב" הוא מונח כללי יותר, ו"השתתפות" היא מונח פרטי לעירובי מבואות ותחומים בלבד. אך לעתים "עירוב" משמש גם לעירובים האחרים, ואז אין התנא מקפיד על הלשון המדויקת. בלשון האמוראים טושטשה אבחנה זו, כפי שעולה מסוגיית הירושלמי שהבאנו.

10 ומברכין עליו – אמנם אסור לאכלו, אך אם אכל חייב לברך על אכילתו כעל כל אוכל אחר. חכמים אפילו אינם מנצלים את ההזדמנות לציין את ההסתייגות מאכילת דמאי ולתבוע ברכה חלקית בלבד.

11 ומזמנין עליו – אם אכל דמאי מותר לו לא רק לברך אלא גם לזמן. מן הסתם ל"חבר" מותר לזמן עם עם הארץ שאכל דמאי, ואפילו עם כותי, ברם בתוספתא נקבע שאין מזמנים על עמי הארץ ואין מברכים עליהם תוס', פ"ב הכ"ד. להלן נדון בשאלה זו של הקשרים עם עמי הארץ פ"ב מ"ב. עם זאת אין שאלת הברכה והזימון על דמאי זהה לשאלת האכילה, הברכה והזימון עם עמי הארץ.

12 "מברכין" ו"מזמנין" מתייחסים לפי פשוטם של דברים לאותה מצווה, אלא שברכה היא ביחיד וזימון הוא ברבים כך מפרשים הרמב"ם, הרא"ש ואחרים. ברם אם נדקדק בלשון המשנה הרי שאם אין מברכים על דמאי ודאי שאי אפשר לצרף את האוכל לזימון. על כן היו שפירשו הר"ש, רבי שלמה עדני ואחרים ש"מברכין" היא הברכה שלפני המזון, ו"מזמנין" היא הברכה שלאחר המזון. להערכתנו המונח "מברכין" מתייחס לשתי הברכות כאחת.

13 כאמור, להערכתנו יש לכל ההלכות הללו, המתירות לקיים מצוות על פרות דמאי, נימוק חברתי חשוב יותר מהנימוק ההלכתי. אם נאסור על זימון עם מי שאכל דמאי, אי אפשר יהא לזמן עם עמי הארץ בסעודה שבה הם אוכלים את מזונם. מסיבה זו גם התירו לצאת ידי חובת מצה במצת דמאי.

14 ומפרישין אותו ערום – הירושלמי מסביר שמותר להפריש מעשרות כשהוא עירום משום שאין מברכים על הפרשת מעשר מתוך ספק דמאי, אבל אם מברכים – אי אפשר לעשות זאת בעירום. זו דרכו של התלמוד, ושל תנאים מאוחרים, למצוא הנמקות משפטיות פורמליות. ברם ברכת המצוות לא נוצרה לפני דור יבנה, וניתן להבין את משנתנו גם ללא זיקה לברכה. אין מפרישים מעשר בעירום משום שאין זה כבוד המצווה, אבל הפרשה של דמאי היא מספק, ולא רחשו כבוד למעמד.

15 בין השמשות – זו הלכה בפני עצמה: מפרישים אותו בין השמשות. אין מפרישין מעשר בשבת, אבל בין השמשות הוא ספק שבת, ולכן אז מפרישים מותר להפריש מעשר מספק דמאי, הא אם הקדים מעשר שיני לראשון אין בכך כלום – מותר להקדים מעשר ראשון לשני, אף שלפי ההלכה יש להקדים מעשר ראשון. יש לכך גם משמעות כלכלית קלה, שכן המעשר השני הוא רק 9% מהיבול עשירית של 90%. וכן בספרי נקבע שמותר להקדים מעשר ראשון לשני: "ראשון לשני אין בכך כלום" ספרי דברים, שג, עמ' 321. ייתכן שהספרי מצטט את משנתנו, ורק העורך שהעביר את הקטע לא שת לבו לכך שמשנתנו עוסקת רק בדמאי. אבל לפי פשוטם של דברים יש בספרי גישה אחרת. הקדמת מעשרות שינוי סדר ההפרשה מותרת גם בודאי, מי שעשה כן אף מנוע מאמירת הווידוי משנה, מעשר שני פ"ה מי"א, אך היו גם שסברו שהדבר מותר. מכיוון שהייתה מחלוקת על מידת החובה שבהקפדה על הפרשת מעשרות לפי סדרם, הוסכם על הכול שבדמאי אין מקפידים על סדר הפרשת המעשרות, וזה בבחינת "הקלין שבדמאי", כלומר שבנוגע להפרשה מספק הקלו בפרטי ההלכות, כפי שפירשנו את משנה א.

16 הצורה "הא אם הקדים" היא מיוחדת. זו צורה ארמית המעידה על "ארמאיזם", חדירת הארמית לתוך העברית של המשנה ושל שפת הדיבור. צורה זו מופיעה במקורות נוספים במשנה ובמקורות תנאיים אחרים, אך היא אינה תדירה. טבעי הוא שמעתיקים תיקנוה לצורה התדירה יותר "ואם". במשנתנו הצורה תמוהה. במקורה הצורה "הא אם" יש בה הסקת מסקנה: אם עשה כך – הדין כך, הא אם עשה אחרת – הדין שונה. הצורה אופיינית ללימוד מהכתובים, כפי שיצוטט להלן. מבנה זה אינו מתאים למשנתנו שיש בה קביעה ולא לימוד דבר מתוך היסק. הרי אין קשר בין המשפט במשנה ובין קודמו. אין זאת אלא שהמשפט במשנה מושפע מהמשפט במסכת מעשר שני המביא את עיקר הדין של הקדמת מעשרות: "ככל מצותך אשר צויתני דברים כו יג – הא אם הקדים מעשר שני לראשון אינו יכול להתודות" משנה, מעשר שני פ"ה מי"א. משנתנו מסתמכת על אותה משנה והיא המשך לה. הווה אומר שמשנתנו הכירה את ההלכה במסכת מעשר שני ואת דרך לימודה וניסוחה המיוחד בארמית. אין צריך לומר שאין ביטחון שמשנתנו הכירה ממש את מסכת מעשר שני בעריכתה הנוכחית, אלא שיצאה מתוך אותה משנה קדומה שגם משנת מעשר שני הביאה, או ממדרש קדום אחר שבו הסקת המסקנה היא הדרשה.

17 בירושלמי הגרסה היא "ואם הקדים...", ומכאן הוא מסיק שכל זאת בדיעבד ולא לכתחילה ירו', כב ע"ב. לעצם דין ההקדמה ראו פירושנו לתרומות פ"ג מ"ו.

18 שמן שהגרדי סך באצבעותיו חייב בדמי – הגרדי הוא האורג, והוא משפשף את החוטים באצבעותיו. הסיכה נועדה להגן על האצבעות ולמנוע התקשות העור ופציעתו. זו סיכה לכל דבר ולכן השמן חייב במעשר מוודאי ומדמאי, שכן הסיכה כאכילה ושתייה. בהלכה זו אין חידוש והיא הובאה רק בגלל ההמשך, ושהסרוק – הסרוק הוא על משקל בעלי מלאכה, כמו כרוז, נותן בצמר פטור מן הדמי – הסרוק מורח את הצמר בשמן כדי לרככו בעת הסריקה. זו דוגמה וחזרה על הנאמר לעיל ששמן שנתנו בכלים פטור מדמאי; "כלים" אלו הם גם סיבי הצמר הגס, וכהסברו של הירושלמי כב ע"ב. אין כאן סיכת אדם, וסיכה כזאת אינה כאכילה.

1 פסחים פתח ↗

וְעַכְשָׁיו אֵין יֵינָם שֶׁל אֲדוֹמִיִּים מַחְמִיץ עַד שֶׁנּוֹתְנִין לְתוֹכָן שְׂעוֹרִין, וְקוֹרִין אוֹתוֹ חוֹמֶץ הָאֲדוֹמִי, לְקַיֵּים מַה שֶּׁנֶּאֱמַר: ״אִמָּלְאָה הָחֳרָבָה״, אִם מְלֵאָה זוֹ — חֲרֵבָה זוֹ, וְאִם מְלֵאָה זוֹ — חֲרֵבָה זוֹ. רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק אָמַר, מֵהָכָא: ״וּלְאֹם מִלְּאֹם יֶאֱמָץ״.

1 ברכות פתח ↗

שִׁיתִין, אָמַר רַבָּה בַּר בַּר חָנָה אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: מִין תְּאֵנִים. רִימִּין — כַּנְדֵי. הָעוּזְרָדִין — טוּלְשֵׁי. בְּנוֹת שׁוּחַ, אָמַר רַבָּה בַּר בַּר חָנָה אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: תְּאֵינֵי חִיוָּרָתָא. בְּנוֹת שִׁקְמָה, אָמַר רַבָּה בַּר בַּר חָנָה אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: דּוּבְלֵי. גּוּפְנִין — שִׁילְהֵי גּוּפְנֵי. נִצְפָּה — פִּרְחָה. נוֹבְלוֹת תְּמָרָה — רַבִּי אִילְעָא וְרַבִּי זֵירָא, חַד אָמַר: בּוּשְׁלֵי כַמְרָא, וְחַד אָמַר: תַּמְרֵי דְזִיקָא.

1 עירובין פתח ↗

תְּנַן הָתָם, רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: כֹּל הַשִּׁיתִין פְּטוּרִין, חוּץ מִן הַדְּיוֹפְרָא. מַאי דְּיוֹפְרָא? אָמַר עוּלָּא: אִילָן הָעוֹשֶׂה דְּיוֹ פֵּירוֹת בַּשָּׁנָה.

2 בבא מציעא פתח ↗

מֵתִיב רַב שֵׁשֶׁת: מְחַלְּלִין אוֹתוֹ כֶּסֶף עַל כֶּסֶף, נְחוֹשֶׁת עַל נְחוֹשֶׁת, כֶּסֶף עַל נְחוֹשֶׁת, וּנְחוֹשֶׁת עַל הַפֵּירוֹת, וְיַחְזוֹר וְיִפְדֶּה אֶת הַפֵּירוֹת – דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: יַעֲלוּ פֵּירוֹת וְיֹאכְלוּ בִּירוּשָׁלַיִם.

3 תלמוד ירושלמי דמאי פתח ↗

תַּנִּי אָמַר רִבִּי יוּדָה לֹא פָטְרוּ בֵית הִלֵּל אֶלָּא שֶׁמֶן שֶׁל פִילְיָיטוֹן בִּלְבַד. אֲחֵרִים אוֹמְרִים בְּשֵׁם רִבִּי נָתָן מְחַיְיבִין הָיוּ בֵית הִלֵּל בְּשֶׁמֶן וֶורֶד וְויִרִינוֹן.

3 תלמוד ירושלמי קידושין פתח ↗

משנה: הַמְקַדֵּשׁ בְּעָרְלָה וּבְכִלְאֵי הַכֶּרֶם וּבְשׁוֹר הַנִּסְקַל וּבְעֶגְלָה עֲרוּפָה וּבְצִיפּוֹרֵי מְצוֹרָע בִּשְׂעַר נָזִיר וּבְפֶטֶר חֲמוֹר וּבְבָשָׂר בֶּחָלָב וּבְחוּלִין שֶׁנִּשְׁחֲטוּ בָעֲזָרָה אֵינָהּ מְקוּדֶּשֶׁת. מְכָרָן וְקִידֵּשׁ בִּדְמֵיהֶן הֲרֵי זוֹ מְקוּדֶּשֶׁת. הלכה: הַמְקַדֵּשׁ בְּעָרְלָה וּבְכִלְאֵי הַכֶּרֶם כול׳. פֶּטֶר חֲמוֹר. רִבִּי לָעְזָר אָמַר. מְקַדְּשִׁין בּוֹ אֶת הָאִשָּׁה. רִבִּי יוֹחָנָן אָמַר. אֵין מְקַדְּשִׁין בּוֹ אֶת הָאִשָּׁה. רִבִּי אִימִּי בְשֵׁם רִבִּי לָעְזָר. פֶּטֶר חֲמוֹר מְקַדְּשִׁין בּוֹ אֶת הָאִשָּׁה מִקַּל וָחוֹמֶר. מָה אִם הַבְּכוֹר שֶׁאֵינוֹ מוֹצִיא מִידֵי אִיסּוּרִין בְּחַיָיו אַתְּ אָמַר. מְקַדְּשִׁין בּוֹ אֶת הָאִשָּׁה. זֶה שֶׁהוּא מוֹצִיא מִידֵי אִיסּוּרִין בְּחַיָיו לֹא כָּל שֶׁכֵּן. מַה נְפִיק מִן בֵּינֵיהוֹן. עָבַר וּפְדָייוֹ שֶׁלֹּא מִדַּעַת הַבְּעָלִים. רִבִּי לָעְזָר אָמַר. אֵינוֹ פָדוּי. רִבִּי יוֹחָנָן אָמַר. פָּדוּי. מַתְנִיתָא מְסַיְיעָא לְרִבִּי לָעְזָר וּפְלִיגָא עֲלוֹי. מַתְנִיתָא מְסַיְיעָא לְרִבִּי לָעְזָר. הַגּוֹנֵב פֶּטֶר חֲמוֹר שֶׁלַּחֲבֵירוֹ מְשַׁלֵּם תַּשְׁלוּמֵי כֶפֶל. וְסוֹפָא פְלִיגָא עֲלוֹי. שֶׁאַף עַל פִּי שֶׁאֵין לוֹ בן עַכְשָׁיו יֵשׁ לוֹ בן לְאַחַר זְמָן. מַתְנִיתָא פְלִיגָא עַל רִבִּי לָעְזָר. פֶּטֶר חֲמוֹר אֵין מְקַדְּשִׁין בּוֹ אֶת הָאִשָּׁה. פָּתַר לָהּ רִבִּי לָעְזָר לְאַחַר עֲרִיפָה. דְּאָמַר רִבִּי לָעְזָר. הַכֹּל מוֹדִין לְאַחַר עֲרִיפָה שֶׁאֵינוֹ פָדוּי. פֶּטֶר חֲמוֹר אֵין מְקַדְּשִׁין בּוֹ אֶת הָאִשָּׁה. וְרִבִּי שִׁמְעוֹן מַתִּיר. הָדָא פְלִיגָא עַל רִבִּי לָעְזָר בְּתַרְתֵּיי. אִין בְּחַיי דִּפְלִיגָא עֲלוֹי מִן רַבָּנִין. אִין לְאַחַר עֲרִיפָה פְלִיגָא עֲלוֹי מִן רִבִּי שִׁמְעוֹן. רִבִּי חֲנִינָה בְשֵׁם רִבִּי יוּדָן. תִּיפְתָּר שֶׁמֵּת. עָרְפוֹ אָסוּר בַּהֲנָיָיה. וְרִבִּי שִׁמְעוֹן מַתִּיר. עֲרִיפָה עֲרִיפָה. מָה עֲרִיפָה שֶׁנֶּאֶמְרָה לְהַלָּן עוֹרְפוֹ וְקוֹבְרוֹ וְאָסוּר בַּהֲנָיָיה. אַף עֲרִיפָה שֶׁנֶּאֶמְרָה כָּאן עוֹרְפוֹ וְקוֹבְרוֹ וְאָסוּר בַּהֲנָיָיה. עַל דַּעְתֵּיהּ דְּרִבִּי לָעְזָר נִיחָא. בְּחַיָיו הוּא מַתִּיר צָרִיךְ שֶׁיְּהֵא אָסוּר עַל עֲרִיפָה. עַל דַּעְתֵּיהּ דְּרִבִּי יוֹחָנָן וְקַשְׁיָא. בְּחַיָיו הוּא אָסוּר לֹא כָּל שֶׁכֵּן לְאַחַר עֲרִיפָה. אָתָא רִבִּי יַעֲקֹב בַּר אָחָא בְשֵׁם רִבִּי יוֹחָנָן רִבִּי זְעִירָא בְשֵׁם רַבָּנִין. עַל דְּרַבָּנִין צְרִיכָה. שֶׁלֹֹּא תֹאמַר. הוֹאִיל וְהִקֵּישָׁתָהּ הַתּוֹרָה עֲרִיפָתוֹ לְפִדְיוֹנוֹ. מַה פִדְיוֹנוֹ יוֹצֵא לַחוּלִין אַף עֲרִיפָתוֹ יוֹצֵא לַחוּלִין. מָצִינוּ דָבָר שֶׁהֲרָמָתוֹ יוֹצֵא לַחוּלִין וְאָסוּר בַּהֲנָיָיה. הָתִיבוֹן. הֲרֵי טֵבֵל טָבוֹל לְמַעֲשֵׂר עָנִי הֲרֵי הוּא וַהֲרָמָתוֹ יוֹצֵא לַחוּלִין. וְאָמַר רִבִּי בָּא רַב הוּנָא בְשֵׁם רִבִּי. הָאוֹכֵל פֵּירוֹתָיו טְבוּלִים לְמַעֲשֵׂר עָנִי חַיָיב מִיתָה. רַבָּנִין דְּקַיְסָרִין בְּשֵׁם רִבִּי יִרְמְיָה. כָּךְ מֵשִׁיבִין חֲכָמִים לְרִבִּי שִמְעוֹן. מָצִינוּ דָּבָר טָעוּן פִּדְיוֹן מוּתָּר בַּהֲנָיָיה. הָתִיבוֹן. הֲרֵי בְּכוֹר אָדָם טָעוּן פִּדְיוֹן וּמוּתָּר בַּהֲנָיָיה. מְכָרָן וְקִידֵּשׁ בִּדְמֵיהֶן מְקוּדָּשׁ. רִבִּי חַגַּיי בְשֵׁם רִבִּי זְעִירָא. בְּשֶׁאֵין דְּמֵיהֶן. אָמַר רִבִּי חֲנִינָה. זֹאת אוֹמֶרֶת שֶׁאֵין מְקַדְּשִׁין בִּגְזֵילָה.

4 שבת פתח ↗

מֵתִיב רַב עַמְרָם: הַדְּמַאי, מְעָרְבִין בּוֹ וּמִשְׁתַּתְּפִין בּוֹ וּמְבָרְכִין עָלָיו וּמְזַמְּנִין עָלָיו וּמַפְרִישִׁין אוֹתוֹ עָרוֹם וּבֵין הַשְּׁמָשׁוֹת. וְאִי אָמְרַתְּ כׇּל מִדְּרַבָּנַן בָּעֵי בְּרָכָה, הָכָא כִּי קָאֵי עָרוֹם הֵיכִי מְבָרֵךְ? וְהָא בָּעֵינַן וְהָיָה מַחֲנֶיךָ קָדוֹשׁ — וְלֵיכָּא! אָמַר אַבָּיֵי: וַדַּאי דְּדִבְרֵיהֶם בָּעֵי בְּרָכָה, סָפֵק דְּדִבְרֵיהֶם לָא בָּעֵי בְּרָכָה.

4 תלמוד ירושלמי דמאי פתח ↗

תַּנָּא רִבִּי חֲלַפְתָּא בֶּן שָׁאוּל מְחַלְלִין דְּמַאי בְּמֶרְחַץ שֶׁאֵינוֹ טָעוּן בְּרָכָה. הָא וַדַּאי טָעוּן בְּרָכָה. רִבִּי מָנָא בְּעֵי קוֹמֵי רִבִּי יוּדָן כֵּיצַד הוּא מְבָרֵךְ אִם הָיוּ פֵירוֹת עַל פִּדְיוֹן מַעֲשֵׂר שֵׁנִי אִם הָיוּ מָעוֹת עַל חִילּוּל מַעֲשֵׂר שֵׁנִי.

« משנת ארץ ישראל על משנה דמאי Preface 6 משנת ארץ ישראל על משנה דמאי ב׳:א׳ »